שלמה שפירא: הכוח בקריאת "תהילים"

 שלמה שפירא

הכוח בקריאת "תהילים"

כך זכיתי לתהלים בחתימתו של הרבי מלובביץ':

במלחמת יום כיפור, חטיבה 600 גדוד 407 

מספר קילומטרים מתעלת סואץ

הרגעים קשים, חלק מן הלוחמים השבים מן הקרב בהלם קרב, רועדים ומבכים את חבריהם שנפלו.

ואני חייל ב-"מאסף" הגדוד, פקיד גדודי המנסה להמשיך את משימתו ובוכה על חברים שנפלו

וממשיך בתפקידי בכל מאודי כמה שאפשר.

הגיע רגע שאני אומר למפקדי הישירים "אני לא מרגיש טוב" "איני יכול לזוז ותש כוחי" ובמלחמה ממשיכים במה שיש,

ובימים שכוחותינו מנסים לפרוץ ולצלוח את תעלת סואץ, מפקדי הישירים מקבלים מברק מקצין העיר שאשתי ילדה בת, ומאפשרים לי חופשה ל- 24 שעות.

אני מגיע הביתה בדרך לא דרך, עייף תשוש בלי כוחות וכשנכנסתי, אשתי אומרת לי "שכחת לראות את הבת שנולדה"

ובאותו זמן אשתי מגלה לי שעיני צהובות מאד.

הלכתי לבקר את הרופאה שלי ומיד אומרת לי, לפי כל הסימנים והטענות, יש לי צהבת קשה ושלחה אותי לבית חולים "מאיר".

בהיותי חייל, ר"מ 2 נכנס לתמונה ובבית חולים גילו בפעם הראשונה שאני סובל מ- .G.6.P.D ובגלל זה המחלה הייתה עוד יותר קשה.

אחרי מספר ימים, הועברתי לבית חולים "אסף הרופא" כחייל חולה, שם שכבתי יותר מחודש ימים ולאחר מכן נשלחתי להבראה ב-"בית גולדמינץ" בנתניה לשבועיים.

בהיותי בבית חולים "אסף הרופא", היה ביקור רופאים עם מנהל המחלקה וסגנו, והסגן אומר למנהל המחלקה שהוא מתעתד למחרת לעשות לי ביופסיה". מנהל המחלקה משיב לו: "אני מתהלך במחלקה ורואה שהבחור החייל קורא תהלים ואין צורך לעשות לו ביופסיה.

באותה מחלקה שאני התאשפזתי, שכב ליד מיטתי גבר מבוגר ממני, שהיום אני כבר לא זוכר את שמו והיה לנו שיחות רבות ביחד. אשתו שבאה לבקרו כמעט כל יום, כמה שעות ביום, הייתה האחות (הטבעית) לאשתו של האלוף הרצל שפיר והסתבר לי שהרבי מלובביץ' הוא היה מאד בדרגה קרובה למשפחה. 

עברו כמה חודשים ואני מקבל גלויה מאשתו של האיש שהתאשפז לידי, והיא כותבת לי:

"סיפרתי לרבי על תפילותיך ועל קריאת מזמורי ה- תהלים היומיומית שלך והוא שלח לך תהילים בחתימת ידו. אני מפחדת לשלוח לך בדואר. אנא ממך לבוא לקבל אותו אישית ממני." וכך עשיתי.

את האהבה בקריאת תהלים ינקתי בילדותי. בכל שבת אמי הייתה הולכת (לפעמים לבדה) לשמוע את דרוש הרב לפני תפילת מנחה בשבת. פעם נצמדתי אליה בגיל שמונה-תשע ועם כמה דקות האזנה לרב, החלטתי שאני נפרד מאמי לכמה רגעים ועובר לראות את בית הכנסת על אגפיו הרבים. פתאום גליתי בשוחה אחת בבית הכנסת, מלמד זקן עוור מאזין לקריאת פרקי תהלים מפי ילדים שגם הם באו לבית-הכנסת והמלמד-העוור תיקן כל מלה ששגו הילדים בביטוי הברתם. מאותו מעמד הייתי נצמד כל שבת לאמי לתפוס מקומי בין הילדים שלמדו לקרוא היטב תהילים בשבת.

28.09.2020