שלמה שפירא
"ז'אן כריסטוף" - פאר יצירתו של רומן רולן, הוצאת ברוהפמן ב.ל. 1977 (מהדורה מחודשת), תרגום לעברית: י.ה.. ייבין /חלק שלישי - "בחרות" בשלושה פרקים: בית איילר, סבינה, עדה.
ספרים רבים כתב רומן רולן, גדול סופרי צרפת, היה סופר, מחזאי, וחוקר מוזיקה צרפתי, זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1915 על "האידיאליזם האציל בכתיבתו. בשנים 1904 עד 1912 פרסם רולן את הרומן הגדול והמופתי שלו 'ז'אן-כריסטוף', שעליו קיבל את פרס נובל לספרות. בחמישים שנות יצירתו הצטיינה פעילותו הספרותית באפיון נאמן שופע עם רגש עמוק שופע לאנושות. הסיפור בספרו זה - סיפורו של פרט, לכאורה - מנגן בן משפחת מנגנים - אולם פרט זה בא ללמד על הכלל: כי החיים הם מלחמה בלי מרגוע ובלי חנינה.
מעמוד 78: השמים התכסו בעבים. ערפל עלה מן השדות, הנהר בעלה עשן. השמש שקעה בין האדים. סבינה עטפה את כתפיה ואת ראשה במעילה השחור והקטו ורעדה כולה. היא נראתה עייפה, כאשר צנחה הסירה, ששטה לאורך החוף אל תחת ענפי הצפצפות הפרושים, עצמה עיניה. פניה הזעירים החווירו. קמט של צער נראה בשפתיה...לבו של כריסטוף, שפנו אליה בשאלה, והיא חייכה אליו. נידמה לו, כי קרן-שמש זרחה לו פתאום. הוא שאל בשקט: האם את חולה? היא הניעה ראשה בשלילה ואמרה: קר לי. שני האנשים פרשו עליה את גלימותיהם. הם עטפו את רגליה. ברכיה ושוקיה, כילד שמחתלים בעריסתו...ונחפזו לשוב הביתה..בבואם אל הטחנה היה המטר לגשם סוחף והמים חדרו לבשרה של סבינה. במטבח הסיקו מדורה גדולה וחיכו עד שיעבור הגשם...כדי לשוב העירה, היו צריכים לעבור שלוש פרסאות בעגלה. הטוחן הודיע כי לא יתן לסבינה לנסוע בסערה כזו, והציע להם לבלות את הלילה אצלו. כריסטוף היה מפקפק ולא ידע אם לקבל את הצעתו. הוא ביקש עצה בעיניה של סבינה. אבל עיניה של זו היו נטויות בעקשנות אל האש אשר באח. אפשר היה לחשוב, כי יראה היא להשפיע על החלטתו של כריסטוף, אבל בשעה שאמר "כריסטוף" "הן", הפנתה אליו את פניה שהאדימו (ההיה זה נוגה הלהבה שהשתקף עליהם?) והוא ראה כי שבעת-רצון היא...הטוחן הראה לילדתה של סבינה, איך אפשר להרקיד צללים על-ידי תנועת-הידיים. הילדה צחקה, אבל לא נרגעה לגמרי. סבינה שגחנה על האש, היתה חותה בה באופן מיכני בצבת כבדה. היא התעייפה קצת והייתה הוזה מתוך בת-צחוק קלה. יחד עם זה נענעה ראשה לפיטפוטיה של גיסתה, שסיפרה לה על-דבר עסקי הבית, אף שלא הקשיבה לה. כריסטוף, שישב חבוי בצל על יד בעל הטחנה, סילסל בנחת את שערותיה של הילדה והסתכל בבת-תחוקה של סבינה. היא ידעה, כי עיניו מביטות עליה, והוא ידע, כי צחוקה מיועד אליו. במשך כל הערב לא נזדמן להם אף פעם אחת לדבר זה עם זו, גם לא להביט זה בפני זו, גם לא ביקשו זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!