שלמה שפירא
התקופה בין צדאם ל- חמינאי
אמרנו "סדאם" ולמעשה בערבית שמו ב-צ' - "צדאם" / "צדאם חוסיין" שהיה בהתכתשות איתנו,.
איש מדון, מתקוטט ושונא אותנו (גם את איראן) - כשמו כן הוא -"צידאם / מתכתש מתוך השנאה שבו
ולא חסרים בעולם אויבים כאלה נגדנו. צדאם חוסיין היה צ'אלם" - ערץ, עשק, גזל, גרם עוול, חמס - בעוול וברשע סכנותיו.
הוא היה "עאטל" - חסר נימוס, חסר בושה, מושחת ומקולקל שרצה קלקלה על סביבתו ועל היהודים.
"הלך" רשע מעיראק, אחריו קמו עשרות רשעים במקומו, יורים עלינו בהנהגת איראן.
יהדות עיראק לפני עלייתה ארצה לא ראתה עצמה "מסכנה". - באוצר הפתגמים של יהדות בבל לא תמצאו פתגמים על "מסכן" ותמצאו פתגמים על "מסמר" - כי לעוני יש, כנראה עוינות. אז אמרו "פאקיר" "פאקיר אח'טיי עליו"
להדגיש גם שעל בן-אדם כזה יש ח'אטר/ סכנה לקיומו והיהודים הרגישו שהיו נימנים בקבוצת-סיכון = "דאיירת ח'אטר" .
לעומת זה האיסלאם משתמש הרבה מאוד ב- "מסכן" וב- "מסכנות" ושימו לב ששרים "מסכנות" לגבר, למרות שכוונתם לאישה,
המוסלמים נוטים לתאר "מסכנות" אצל תינוקות וילדים מאשר אצל מבוגרים.
היהודים היו אומרים שהמוסלמים רוצים להראות עצמם "אבו-עלי ו- "אבו-ג'אסם".
בתחילת המאה שעברה לא היה חשמל בבתים, נשים (כך אמי סיפרה) כשהייתה קטנה הייתה יושבת ורוקמת לאור הירח. במשפחה מורחבת גם אם היו שידוכים
היו "וויצאלאת" - רמיזות של אהבה. "וויצאל - מטרה שהמבוגרים האחראיים יפגשו - מעין הסכמה שיש רצינות לאיחוד בני-הזוג.
למרות הקשיים יש את ה- "עאטף" / "עאוואטפ" את רגש/רגשי החיבה האהדה ולפעמים גם את החמלה - יהודי מבין היטב גם באפסות האדם מול כוחות חזקים ושלטוניים בעולם.
בלית ברירה - אני אומר ל- "מוחמד" שהוא "אחמד". אם זה עוזר? זה יעזור? אללה רק יודע!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!