שלמה שפירא
"מקסים גורקי" בספר אחד - "האויברסיטה שלי"+ "הזקנה איזרגיל" , תירגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), הוצאת עם עובד, תשט"ז 1989. הוא אחד הדמויות המרכזיות בספרות הסובייטית, שרוב ספריו החשובים תורגמו לעברית ודורות של קוראים התחנכו עליהם.בספר זה מספר על בחרותו ועל "יציאותו אל בין הבריות". בספרו זה ריכז גלריה נפלאה של דמויות ולצייר את ההווי הססגוני, המלא חיות, של המעמד הנמוך ברוסיה של סוף המאה ה-19.
מעמוד 16: דומה היה לאדם שאך זה קם ממחלה ארוכה וקשה או למי שיצא אך אתמול מבית-הכלא. כל מה שבחיים היה חדש בשבילו, נעים, הכל היה עורר בו שמחה סואנת. מדלג היה ומקפץ על האדמה, כזיקוק. בהיוודע למה קשים עלי החיים ומה רבות הסכנות האורבות לי, הציע לי לדור עמו ולהכין את עצמי למשרת מורה כפרי. אני דר אפוא בפינה מוזרה ועליזה זו, "מרוסובקה", שודאי ידועה לא לדור אחד של סטודנטים בקאזאן, הרי זה בית גדול ברחוב הדייגים, הרוס למחצה, ודומה כאילו כבשוהו מידי בעליו סטודנטים רעבים, יצאניות וכאילו צללי אדם, שכבר אבד עליהם הכלח. פלטניוב דר בפרוזדור מתחת למדרגות המוליכות לעליית-הגג, שם עמדה מיטת הבד שלו ובקצה הפרוזדור, ליד החלון, שולחן, כסא, ותו לא. שלוש דלתות פנו אל הפרוזדור . מאחורי שתיים מהן גרו נערות-רחוב ומאחורי השלישית המתימטיקאי השחפן מן הסימנריסטים - ארוך, צנום, ברנש איום כמעט, שפניו העלו זיפים קשים וצהבהבים, וגופו עטוי סחבות מלוכלכות, מבעד לחורי הסחבות הבהיקו מרירות העור הכחלחל וצלעות השלד. הלה ניזון, כמדומה, רק בציפורני אצבעותיו, שהיה מכרסמן עד זוב דם. יומם ולילה היה משרטט משהו, מחשב ומשתעל שיעול אטום ורועם. היצאניות יראו מפניו כי חשבו אותו לבלתי-שפוי בדעתו, ואולם מרחמים עליו היו שמות ליד דלת חדרו לחם, תה וסוכר...כשהיו שוכחות או לא יכלו משום-מה להביא לו את תרומתן, היה תוקע צרורות אל תוך חלל הפרוזדור" "לחם"...עמד המתימטיקאי על הסף - ארוך, איום, תוחב אצבעות ידו בסך לתוך שער אשו ומנחרר: "אבקלידוס - טיפש! טיפש!,,,אנוכי אוכיח כי האלוהים חכם מן היווני."
מעמוד 24 : יבריאינוב הציג אותי לפני אחד מאנשי-המחתרת. התוודעות זו הייתה כרוכה באמצעי זהירות שהיה בהם כדי לעורר בי הרגשה מוקדמת של משהו רציני מאוד. יבראינוב הובילני אל מחוץ לעיר, לשדה ארסק, ובדרך הזהיר אותי שהתוודעות זו מחייבת אותי לזהירות יתרה ועליה להישאר סוד. אחר הורה לי על דמות אדם לא-גדולה, אפורה, פוסעת לאטה בשדה השומם, ופנה כה וכה ואמר חר: "הנה הוא לך בעקבותיו, וכשהוא יעמוד, תיגש אליו ותאמר: עובר-אורח אנוכי..."מים גנובים ימתקו ומעשה סתרים ינעם, אלא שכאן נראה הדבר מגוחך בעיני. ביום שרב בהיר, בשדה, נע לו אנה ואנה כעשב אפור אדם אחד בודד - וזה הכל. כשהשגתיו בשערי בית-העלמין, ראיתי...חקר אותי בקפדנות...הציע לי להיכנס לחוג שהוא יארגן. הסכמתי ונפרדנו...היינו מתאספים בדירתו של תלמיד בית-המדרש למורים מילבסקי, מי שפירסם אחר-כך סיפורים בפסבדונים "ייליאונסקי", ולאחר שכתב כחמישה כרכים איבד עצמו לדעת. מה רבים האנשים מקרב אלה שנפגשו לי על דרכי. אשר נפרדו מן החיים מרצונם...
מ- עמוד 151 בפרק " הזקנה איזרגיל : "השמעת מעודך אנשים שרים ככה?" שאלה איזרגיל. מרימה ראשה ומצחקקת בפיה מחוסר השיניים. "לא, מעולם לא שמעתי." "...וגם לא תשמע. אנו אוהבים לשיר . רק היפים יודעים לשיר כהלכה - היפים, אוהבי החיים. אנו אוהבים לחיות. ראה נא, כלום לא עייפו מעמל היום. אלה השרים שם?למן הנץ החמה ועד השקיעה עבדו. הירח עלה והם שרים, אלה שאינם יודעים לחיות, מן-הסתם היו שוכבים לישון, ואולם אלה שהחיים חביבים עליהם -שרים."אך הבריאות..." פתחתי. "הבריאות תספיק לחיים. הבריאות! כלום אתה, אילו היה לך כסף, לא היית מוציא אותו? הבריאות גם היא זהב. הידעת במה עסקתי בימי נעורי? אני ארגתי שטיחים ומרבדים מזריחת השמש ועד השקיעה, וכמעט לא קמתי ממקומי. הייתי כולי שופעת חיים כקרן שמש ונגזר עלי לשבת דומם, כאבן. ואכן, ישבתי עד שהיו כל עצמותי מתפקקות. אולם אך ירד הלילה, הייתי רצה אל אהובי, להתנשק עמו. כך רצתי אחריו שלושה ירחים, כל עוד היתה אהבה, לילה-לילה. והנה עד שיבה הגעתי - הספיק הדם! וכמה אהבתי! כמה נשיקות קיבלתי, כמה נתתי!...הסתכלתי בפניה. עינייה השחורות היו בכל-זאת עמומות. הזכרונות לא החיו אותן. הירח האיר את שפתיה היבשות, הסדוקות, את הסנטר המחודד הזרוע שערות שיבה..." אז חזרה לספר בקולה החורק: "התגוררתי עם אמי בסביבות פאלמי, ממש על חוף הבירלאט, והייתי בת חמש-עשרה כשהופיע הלה בחוותנו. גבה-קומה היה, גמיש, שחור שפם, עליז. היה יושב בסירה וקורא אלינו, אל החלון, בקולו המצלצל: היי, היש אצלכם יין...ומשהו לאכילה...אך ראני, אמר: "הה, איזה יפהפייה גרה כאן"...שטנו יחדיו בסירה, לילהללה. היה בא, שורק חרש, כעכברוש השדה, ואני קופצת מיד מן החלון אל ההנר, כדג המימיה, ואנו מפליגים...פיתני שוב ושובללכת אחריו אל דוברודז'ה ..., אבל בעיני כבר אז חינו - כל הימים רק שר ומתנשק, ותו לא. העניין כבר החל לשעמם...השירה על שפת הים כבר נדמה. רק שאון הגלים ליווה עתה את דברי הזקנה...
אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב (ברוסית: Алексей Максимович Пешков; 28 במרץ (כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; על פי הלוח היוליאני: 16 במרץ) 1868 – 18 ביוני 1936), הידוע בשם מקסִים גוֹרקִי (ברוסית: Максим Горький; "גורקי" פירושו "מר"), היה סופר ופעיל פוליטי רוסי. הוא נחשב לאב המייסד של זרם סוציאליסטי חדש באמנות, הריאליזם הסוציאליסטי, שגרס כי על אנשי הרוח לשרת בכתביהם את מטרות הפרולטריון. גורקי הרבה לכתוב על מעמד הפועלים ומאבקם. היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות. רבים מספריו ומחזותיו תורגמו לעברית.
השבמחק***
יחסו ליהודים ולציונות:
גורקי היה מחשובי הסופרים בעולם בזמנו, ובעל מעמד ענק ברוסיה – הן לפני המהפכה והן לאחריה. כוויקטור הוגו וצ'ארלס דיקנס לפניו, הוא כאב את כאב החלכאים והנדכאים וזעק את זעקתם. הוא פעל למען זכויות האדם בנושאים רבים. הוא ראוי להיזכר במיוחד בזכות אהדתו לעם היהודי ולציונות, יציאתו בריש גלי כנגד האנטישמיות, ופעילותו למען הסופרים והאמנים היהודים. הוא התבטא בקול רם כנגד האנטישמיות, וה"אני מאשים" שלו לאחר פרעות קישינב היה הברור, האמיץ והנוקב ביותר, והתחיל במילים הבאות:
"בשנים האחרונות נעשו במדינתנו מעשים המגלים את חרפת הארץ. אולם, הדבר המביש ביותר, המעורר חרדה ואימה, בושה והתמרמרות, הוא הטבח האיום שנעשה ביהודי קישינוב. אנשים הרואים את עצמם כנוצרים, אנשים המאמינים, כביכול, באל חנון ורחום - אנשים אלה, בעצם ימי חג אלוהיהם שקם לתחיה, רוצחים ילדים וזקנים, אונסים נשים, שודדים ומענים את בני אותו השבט אשר נתן להם את הנוצרי."[3]
בשנת 1915 ייסד גורקי את האגודה הרוסית למען חיי היהודים, שפעלה נגד רדיפות הקהילה היהודית. גורקי היה מיודד עם מספר סופרים יהודיים, בהם שלום עליכם. הוא העריך מאוד את חיים נחמן ביאליק, והתרגש עד בכי כאשר הגיע לידיו תרגומו הרוסי של "על השחיטה". ב-1915 כתב מאמר פרו-יהודי ובו ביקורת חריפה על תופעת האנטישמיות ברוסיה, לטובת קובץ מאמרים בעריכת יוסף קרוק, שיצא לאור באנגליה על ידי 'ליגת הפועלים למען האמנציפאציה של היהודים', ובו כתבו גם זנגוויל וקרופוטקין.[4] ב-1916 פרסם מאמר נרגש על "אכן חציר העם" בעיתון היהודי "יֶברייסקאיה ז'יזן" (מאמר זה, כמו המאמר הקודם ורוב מאמריו שהוקיעו את האנטישמיות, הושמטו מההוצאה הסובייטית בת 30 הכרכים של כל כתביו). מאוחר יותר, בשנת 1921, היה זה בזכות מאמציו שהותר לשורה שלמה של סופרים יהודיים לצאת את ברית המועצות[, ביניהם חיים נחמן ביאליק, יהושע רבניצקי, אלתר דרויאנוב, בן־ציון דינור, ועוד. גורקי היה גם תומך נלהב של תיאטרון "הבימה" ופעל נגד ההתנכלויות לקיומו.