שלמה שפירא
"גבר מזדקן" (Selenita') רומן מאת: איטלו סבבו נכתב ב- 1898, תורגם לאנגלית ו- "שושנה חן-זהבי" תרגמה מאנגלית לעברית בהוצאת "עם עובד", 1969. בשנת 1962 עובד הרומן לסרט בידי הבמאי בוליני.
"סיניליטה" במקרה של הספר הזה היא שגיבור הספר - "אמיליו בראנטאני" פקיד בחברת ביטוח בן 35 שפרסם רומן ומאז שקע ברפיון ובחוסר מעש. הזקנה בספר הזה אינה כרונולוגית , אלא נפשית. רפיונו (סיליניות - האם באיטלקית סיניליות?) שהגיע עד זקנה נבע שהתאהב מאוד ב- "אנג'ולינה" והעריץ אותה עד כדי כך ביקש להעלותה לתפקיד ביאטריצ'ה. "עצם המחשבה שאילו אך העז יכלו שפתיו לגעת בעיניה או בפיה הסעירה אותו כל-כך עד שנשימתו נעצרה". סערת היצרים האהבה המטורפת הגיעו לנואשות עם פיכחון אכזרי.
ל- "אמיליו" חבר-ידיד טוב, מקצועו פסל- בשם: "סטפאני באלי" רודף שמלות מצליח וחרף השוני ביניהם, השניים מרבים לבלות יחד.
ל- "אמיליו" יש אחות יחידה - אמליה בראנטאני - שמתאהבת בחבר של אחיה -סטפאני- והפסל אין לו עניין בה ומתמכרת לאלכוהול ומדרדר בריאותה ומשתבשת שפיותה ומתה.
מעמוד 104 - כמה מעלות לאמליה עליו. היא גילתה מקצת פתיעה למחרת כאשר באלי לא הופיע, אבל קשה היה לנחש מהתנהגותה (של אחותו) כי איכפת לה שלא בא. "כלום איננו בקו-הבריאות?" שאלה את אמיליו, והוא נזכר כי תמיד היתה לובשת ארשת אדישה בדברה עמו על סטפאני...חמלה עצומה הציפה אותו למחשבה כי יסורים דומים ליסוריו תלויים על ראשה של בריה חלשה וקטנה זו, שאינה יודעת אף מקצת מן הצפוי לה. והוא האיש האומר להנחית עליה מהומה מוחצת...עד מהרה רוצה היה לחבק את אחותו בזרועותיו ולהתחיל לנחמה בטרם יבואנה הצער...
מעמוד 116 - בהיותם ברחוב יחד חזר אמיליו אל הערתו האומללה, ביקש להסביר דברים לאמיתם ולהסיר כל שמץ אשמה מ-אמליה. אמר, שהוא הקל ראש יתר על המידה, כפי הנראה טעה בדבר רגשותיה של אמליה (אחותו). הוא נשבע חגיגית שאמליה מעולם לא אמרה לו מלה בנושא זה. באלי העמיד פנים כאילו האמין לו. אמר שאין צורך לשוב ולעורר את הבעייה ושכח זאת מכבר. כדרכו היה מרוצה מעצמו ביותר. התנהגותו היתה מחושבת להפליא כדי להרגיע את רוחה של אמליה ולחסוך מידידו דאגה כלשהי. ראה אמיליו שכל דבריו לשוא ולא הוסיף לדבר עוד...
מעמוד 185 - כל שעות הלילה ההוא בילה ליד מיטתה של אמליה שרוי בחלום אחד שאינו נפסק. לא שהיה מהרהר באנג'ולינה כל אותה שעה, אלא שבינו ובין סביבתו הקרובה נפרש מסך אשר מנע אותו מלראות ברור. עייפות גדולה הפריעה אותו מלהתמכר לתקוות שפקדו בעקשנות מפרק לפרק אחרי הצהרים, ואף להיכנע להתקפות יאוש, שביקש מהן הרווחה בדמעות...באלי אשר לא עלה על דעתו כלל לשאול איך עבר הראיון עם אנג'ולינה, לקח אותו הצידה ואמר לו שאין בדעתו ללכת. הוא נראה נבוך ועצוב. יש עמו דבר לומר והדבר נראה כה עדין שאין הוא מעז לאומרו ללא הקדמה. הם חברים שנים רבות כל-כך , וכל אסון קורה לאמיליו הוא חש אותו, במידת מה, כאסונו שלו.
אִיטַלוֹ זְבֶבוֹ[1] (Italo Svevo, שם שפירושו "איטלקי-שוואבי") הוא שם העט של אהרון אֶטורֶה שְׁמִיץ (Aron Ettore Schmitz; 19 בדצמבר 1861 – 13 בספטמבר 1928), סופר איטלקי ממוצא יהודי.
השבמחקזבבו פרסם באיטלקית כעשרים כרכים של סיפורת, מחזאות ופרוזה נסיונית. לעברית תורגם רק חלק קטן, אבל חשוב, מיצירתו. (ספריו בעברית פורסמו תחת השם "איטלו סבבו".)
גבר מזדקן, תורגם מאנגלית בידי שושנה חן זהבי, עם עובד, 1969.
תורגם מאיטלקית בידי אריאל רטהאוז ופורסם בשם "זקנה", כרמל, 2006.
תודעתו של זנו, תרגמו מאיטלקית והוסיפו אחרית דבר והערות גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, ירושלים: כרמל, ירושלים, 1988.
מסע סנטימנטלי קצר, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, 2009.
הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה, תרגם מאיטלקית יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019
רצח ברחוב בלפוג'ו, תרגמה מאטלקית מונה גודאר, הוצאת תשע נשמות, 2021