שלמה שפירא
שירי ביליטיס מאת פייר לואיס, תרגם לעברית מיוונית - אליהו מיטוס, ציורים-גד אולמן, הוצאת עקד, 1968
בספר הקדמה על תולדות חייה של המשוררת. הופיע בשנת 1894, הספר מעורר התפעלות רבה בחוגי הסופרים והקוראים בגלל הארוטיקה הטהורה, חן-הקדומים החופף עליו ובשל שלימותו הפיוטית. רבים נתעו להאמין, כי אלה הם שיריה של משוררת יווניה, בת דורה של ספפו, אך יצירה זו אינה בדיה פיוטית, קפריזה ספרותית של המחבר/פייר לואיס, שבקיאותו הרבה בעולם היווני העתיק ובספרותו השכיל להלביש את החוויה הארוטית בלבוש-קדומים מושלם.
ביליטיס - שיר מעמוד 31 :
אשה אחת עוטה צמר לבן, שניה לובשת משי וזהב, שלישית מתכסה בפרחים, בעלים ובענבים.
ואלו אנוכי לא אדע לחיות אלא ערומה. דודי, קחני כפי שהנני, בלי שמלה, בלי עדיים, בלי סנדלים, הרי זו ביליטיס גופה.
שערותי שחורות מטבען ושפתי אדומות מצבען. תלתלי מתנופפים סביבי מאליהם ועגולים הם כנוצות.
קח אתי ככה, כפי שאמי הרתה אותי בליל-אהבה רחוק. ואם נאה אני לך ככה, אל תשכח לאמר לי זאת.
שדיה של מנסידיקה מעמוד 42
בזהירות פתחה בידה את חלוקה והגישה לי את שדיה החמים והענוגים, כהקרב לאלה זוג יונים חיות.
"אהבי אותם - אמרה - אני אוהבת אותם כל-כך, הם ילדים פעוטים ,יקירים, אני מתעסקת בהם כשאני לבדי, משתעשעת בהם, אני מהנה אותם.
"אני מקלחת אותם בחלב, זורה עליהם אבקת-פרחים. שערותי הדקות, המנגבות אותם, חביבות על פטמותיהם הקטנות. אני מלטפת אותם וכולי - רעדה. אני כורכת אותם בצמר".
הואיל ולא יהיו לי ילדים, היי אהבתי, מיניקתם, והואיל ורחוקים הם מפי, העניקי להם נשיקות בעדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!