שלמה שפירא: עולי בבל עם חריצים בלב של כינור והם לא ממשיכים לנגן בכינור! זה הכאב הגדול של אלפיים שנות גלות.!

שלמה שפירא

עולי בבל עם חריצים בלב של כינור והם לא ממשיכים לנגן בכינור! זה הכאב הגדול של אלפיים שנות גלות!


שמתם לב שרבים מעולי בבל, אם כבר מתכנסים, אהבו ואוהבים לשמוע נגינה אבל לא מנגנים בעצמם באופן גורף, כמו יוצאי תימן, למשל.
שכחו את הכינור והייתה סיבה עמוקה ביותר (קיראו את תהלים!)
ומה השאירו?
את התוף המעשי ואת החצוצרה המודיעה את בוא הקורונה, כמשל ודומיה.
כנסו לחקר פתגמי יהודי בבל ותמצאו כלום בנושא:
"בטרם יאותו תופפי התופים" ה-"אוד מאחורי התוף"
"הו רגלי, רוצי לשמוע קול התוף" ואומרים זאת בלעג.

גולים לגולה שמבחינת ההתאוששות היא גולה אבסורדית
מגיעים הגולים מיהודה לבבל עם חריצים בלב של כינור והם לא ממשיכים לנגן בכינור! זה הכאב הגדול של אלפיים שנות גלות.!

אז מה נשאר, לכתוב שיר על כינור:

הכינור, תמיד כינור, כל היום כינור    

מיתרי-זהבו מלאכי האזנה רוטטים בלבי

מִפְרט-התמיד עמוק פלא בנשמתי:

ניגוני נמלה חרוצה, אולי אלף אביבים רובדת בי אילנות

מיטבעהּ בי 

תמיד הניגון, רַבְיָתִי .

אני יותר מרגיש ומבין את הכינור

אני יותר מרגיש ומבין את הכינור.

גם בשמינית כִּלְיוֹ נֵשָאמֵה מָאמֵא

ובקטעי פסנתר קשים וחורקים בא הכינור הרך וּמְּעַדֵּן

וכשמצטרפים תופים צורמניים, בא הכינור והם נבהלים ומנמיכים תפוף וכך תישמע חֵן-חגיגה

מנגינת-כינור תמיד חודרת לי לנשמה.

25.08.2009

מתוך השיר שלי "ודאות הבית השלישי" בספרי "אררט" עמוד 38

"...

קחוני, משוני מחדקל בזנביל תמרים אל ירושלים

נולדתי בה ביוחסין: שרשים פאורות צמרת - תפארת!

"כנורי, כנורי לא תקחוהו ממני"...

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל
א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר.