שלמה שפירא
ראיתי את 'אריק שרון' מעתיק בבחינה.
זה היה בשנות הששים של המאה שעברה, כאשר הוקמה ספרייה בקמפוס האוניברסיטה של תל-אביב באבו-כביר, ונקראה "הספריה ע"ש אלוף שימחוני", וזה היה במסגרת החוג להיסטוריה צבאית שנפתח בזמנו. ובספריה היה אולם (בתוך הצריף הארוך של הספרייה) ובאולם הוצב פסל דיוקנו של האלוף שמחוני.
והיתה שנה שהיו מגיעים לאולם הזה כ-עשרה קצינים בכירים - מביניהם היה אריק שרון (בזמנו היה אל"מ) וכנראה, למדו לקבלת איזה שהיא תעודה או תואר.
אני עבדתי בחדר בבנין הראשי שבקמפוס - במחלקה לבוטניקה - שחלונותיו השקיפו על הצריף. בהזדמנות אחת, ניגשה אלי ספרנית ששמרה באחת הבחינות, ושאלה אותי, אם אני יכול להחליפה לכמה דקות ולשמור בבחינה, כי היא צריכה לשירותים. נעניתי לבקשה. ובזמן שהייתי, אריק שרון מוציא פתקים מתוך נעליו הצבאיות האדומות, מעיין בהם ומחזירם לנעליים. גם הנבחנים האחרים לא הקפידו שלא לדבר ביניהם.
כשחזרה 'השומרת-על-הבחינה' רמזתי לה שכאן מעתיקים, וסימנה לי לשתוק. ואני חשבתי שבמקרה הזה, כנראה, מתנהגים כמו בפסל "שלושת הקופים": לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
צריך לזכור שבאותה תקופה, היו מעט עובדים באוניברסיטה, וכולם הכירו את כולם, ואני זוכר, שבאותה תקופה, האוניברסיטה, הזמינה, פעם, את כל העובדים, בלי יוצא מהכלל, למסיבה באולם ששכרה האוניברסיטה מחוץ לקמפוס.
ראיתי את 'אריק שרון' מעתיק בבחינה.
זה היה בשנות הששים של המאה שעברה, כאשר הוקמה ספרייה בקמפוס האוניברסיטה של תל-אביב באבו-כביר, ונקראה "הספריה ע"ש אלוף שימחוני", וזה היה במסגרת החוג להיסטוריה צבאית שנפתח בזמנו. ובספריה היה אולם (בתוך הצריף הארוך של הספרייה) ובאולם הוצב פסל דיוקנו של האלוף שמחוני.
והיתה שנה שהיו מגיעים לאולם הזה כ-עשרה קצינים בכירים - מביניהם היה אריק שרון (בזמנו היה אל"מ) וכנראה, למדו לקבלת איזה שהיא תעודה או תואר.
אני עבדתי בחדר בבנין הראשי שבקמפוס - במחלקה לבוטניקה - שחלונותיו השקיפו על הצריף. בהזדמנות אחת, ניגשה אלי ספרנית ששמרה באחת הבחינות, ושאלה אותי, אם אני יכול להחליפה לכמה דקות ולשמור בבחינה, כי היא צריכה לשירותים. נעניתי לבקשה. ובזמן שהייתי, אריק שרון מוציא פתקים מתוך נעליו הצבאיות האדומות, מעיין בהם ומחזירם לנעליים. גם הנבחנים האחרים לא הקפידו שלא לדבר ביניהם.
כשחזרה 'השומרת-על-הבחינה' רמזתי לה שכאן מעתיקים, וסימנה לי לשתוק. ואני חשבתי שבמקרה הזה, כנראה, מתנהגים כמו בפסל "שלושת הקופים": לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
צריך לזכור שבאותה תקופה, היו מעט עובדים באוניברסיטה, וכולם הכירו את כולם, ואני זוכר, שבאותה תקופה, האוניברסיטה, הזמינה, פעם, את כל העובדים, בלי יוצא מהכלל, למסיבה באולם ששכרה האוניברסיטה מחוץ לקמפוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!