שלמה שפירא
מתמונה ממצב הצבירה של הזמן לאפסותו של האדם
לכבוש את החומר.
לכבוש את הרוח - רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת אלוהים.
לפעמים צבירת
החומר הרגעית עולה על הצבירה הרגעית של הרוח
ולפעמים זה
להיפך.
לפעמים
הצבירות נלחמות על חודו של קול כדי להכריע.
הכל קשור לטבעו של האדם: לכבוש הכל
צידוד הדרך מֵרוּחַ בטנו התציקהו?
גם במציאות העכשווית של עולמנו - ממשיך עדיין אותו אדם קדמון לחפש את
דרכו
ממשיך כל הזמן להתבוסס בזעת אפו
מוצא צ'ופצ'יק פה צ'ופצ'יק שם
וחושב
שכבר יודע לשׂרוד לנשום ולהתרווח
והתרווחות דעתו מעצם השאיפה ללא-נודע היא מעין מעשׂה להכעיס.
בסיכומו של דבר:
החצר הקטנה שטפח האדם בעמל רב , היא לא
שלו
הבית הקטנטן שבנה האדם מאגורה לאגורה , הוא לא
שלו
השיגרה הרוחנית היומיומית שהיתה מנת
חלקו של האדם נפרמת פתאום עד כדי
חוט ארוך דקיק של משי
שבקצהו עוד עכביש לכוד בדבק הזכוכית של הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!