שלמה שפירא
אוגוסט 2011
על “הכמיהה” אצל מירי אגמי,דבי אולו,שרה אינסלר,חיים בודן,לאה בשן,אורית גפני ו-ורה גלרט-שלמה
A review of the show by Shlomo Shapira : Debi Oulu – Artist
כמיהה” – תערוכה ב”גלריה על האגם” ב- פארק רעננה
2.8.2011-15.8.2011
אוצרים : אתי ופרדי פביאן
משתתפים :
מירי אגמי
דבי אולו
שרה אינסלנר
חיים בודן
לאה בשן
אורית גפני
ורה גלרט
מעניינות עבודותיה של אורית גפני שצילמה תמונות ולאחר מכן הכניסה לציוריה בעזרת מחשב אלמנטים חדשים שעיבדה ושילבה בתמונה ומתקבלת יצירה חדשה ובכמה דוגמאות שראיתי נפעמתי מן “האבולוציה” תמונתית-ציורית שיצרה יחדיו.
לאה בשן – ציוריה צבועים ב”נסיעת נפש חולפת” עם מגוון יצירות מעניינות וראויות להערכה. בחלק מן הציורים אפשר היה להקטין את “חלל המערתי שבמכונית” ולתת יותר ביטוי לנוף שחולף ונחשף.
במרכז התערוכה עבודותיו של בודן חיים, ציורים גדולים כקירות ממש שבהם הצבעוניות חוגגת ומתנתבת ל”מראה מיקרוסקופי” נפתח ופתוח ומתגלה ומחדש וזאת מן רקיע במים ובין מים למים לעצים ברוח וחבילות קש. האוצרים הציבו את תמונותיו בסדר נכון שהוסיפו ביטוי משלים להשלמת הכמיהה מתמונה לתמונה.
לגבי האמנית דבי אולו
“…אני עובדת על סדרת הדובים…הצעצוע הישראלי שלי…”
ומוצאים בתערוכה: דובי-עוף, דובי-פנקיסט, דובי בחוף הים , דובי-כלה, דובי-מחבל, דובי-יאפי, דובי על שפת הים, דובי-מטקות, דובי-דוס ועוד דובים מסוגים בתכנים שונים. הדובים מככבים בשדרה מרכזית וגם בצדדים בתערוכה. השדרה היא בעצם שתי שורות של דובים שדוב גדול מאד עומד בראש השורות עם כובע תפור על הראש שמצויר עליו מגן-דוד ובדובי יש על גופו מקומות פתוחים עם תפרים. יש כאן דגש לזהות היהודית של המדינה, כאשר מפת א”י שהיא מפת המדינה עם הקמתה מצוירת על הדובי הגדול המרכזי. והיא מציינת “הדובים בשבילי הם דרך לבטא את התחושות שלי למדינה ומקומי בעם הזה…”
האמת, שאני אהבתי ולא אהבתי את הדובים הכלובים. הרעיון מקורי מאד וראוי לציון שנותן ביטוי, במיוחד כשיש רגשות עמוקים של כאב. אבל כאן שלטה הפוביות בכל הדובים ואני סבור שבחלק מן הדובים היה טוב לסוגרם במין סטריוטיפ –ארכיטיפ תקוע ומשומר בפורמלין, אבל מה עם דובי-הכלה, למשל ואחרים? אני, למשל, הייתי מעדיף שלגבי דובים מסוימים את “ויהי רקיע” גבוה גבוה מעל ראשינו שלא חונק את ממשותנו ולא בחיבוק דוב למעכנו. גם ברגעים הקשים אנחנו לא סגורים ומסוגרים, אחרת אין לנו תקווה. ובכל זאת בעבודתה “במעמקי המערה” מורגשת הכמיהה.
לגבי האמנית מירי אגמי-דאובר שיש לה מספר ציורים על מלחמה. לציורים על מלחמה אין צורך בשמות ובכותרת ועל אותם ציורים רשמה “ללא כותרת”. בציוריה האחרים מצאתי את “הכמיהה” ואת “פסגת השאיפות”.
לגבי האמנית שרה אינסלנר- עבודות מופשטות שהאמנית שאבה מהילדים.
לפעמים, קשקוש הוא קישור קשוש בתכנים עמוקים. אני זוכר ציור שצייר בני כשהיה קטן שעד היום הוא מדבר אל לבי. בשילוב צבעים ובטכניקה מיוחדת ומעודנת ניתן לדמות כתמי צבע במופשט עמוק לכל מה שרק רוצים וכל מסתכל מוצא משהו לרעות ולרצות בו. האמנית ביטאה זאת יפה “זאת שפה חדשה”…”איני ששה לדבר ולפרש את האיורים, הציורים צריכים לדבר בעצמם” ולי דיברו מאד.
בתערוכה מצאתי גם פסלים מעבודותיה של ורד גלרט. מצאה בעיני “הכנרית”, כי אני כינור בנפשי ובדמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!