שלמה שפירא
ה מ ז ו ו ד ה
הייתי השבוע באירוע משמח במשפחתי המורחבת, ואישה קשישה מאד שתמיד אהבה לשוחח עמי כי גם אני אהבתי לשוחח עמה ולשמוע את סיפוריה, שמעה שאני כותב וקראה לי לשולחנה ואמרה לי "אנתה פאשה" כלומר "אתה פאשה" והתכוונה "אתה יקר כמו פאשה", והוסיפה בערבית בגדאדית "אם אתה לא תכתוב , אז מי יכתוב !"
האישה הזאת היא בתו הבכירה של חברו של אבי .
"נגמרו העות'מנים ונגמור גם עם העיראקים ...", "הכל שאלה של בקשיש" !
כשאצל העות'מאנים הוראת עזיבת היהודים הייתה יותר מיטיבה ויהודי שעזב עזב עם מזוודה אחת של בגדים אישיים עד חמישים ק"ג בגדים ועם חמישים דינר, כאן בבגדאד ההוראה אפשרה ליהודי שעזב את עיראק לקחת רק עשרים ק"ג בגדים וחמישים דינר למבוגר ועשרים דינר לילד .
"לא צריך לדאוג לבנים, הם יסתדרו לבד" . הדאגה הייתה בעיקר לבנות. איך יתלבשו ומה תלבשנה בארץ חדשה?
אבי בקש מידידו שלא עלה לארץ עמנו אלא חשב לעבור עם משפחתו להתגורר זמן מה בלונדון, שישלח לנו בדים לתפירת שמלות (הרעיה אישה, שלוש בחורות במשפחה הגיעו לפרקן והרביעית בדרך !) ושילם לו מראש על כך. כעבור שנתיים חברו שלח בדואר שלוש חבילות של בדים . נקראנו לחקירה ב"מכס" וטענו שכמות הבדים שהגיעה היא ל"עסק" והבדים הולאמו. והורי נקלעו פתאום בחקירה! "לא עסק ולא בטיח , רק תיקחו אותם ותעזבו אותנו במנוחה "
מיד נזכרתי מה קרה גם למזוודתה של אחותי הגדולה כשעלתה לארץ.
כל מזוודה הייתה תיבה עשויה מפח קשיח עם חיזוקי אורך עם ידית נשיאה "של טון" לתכולה של חמישים קילו ואולי יותר, צבועה בצבע המזמין ורשום עליה בצבע שמו המלא-המורחב של בעליה. לקח זמן להכינה, לפחות שבוע ימים אצל מסגר מקומי ששם עסקו התנוסס במנגנון הסגירה הנחושתי החזק של המזוודה .המזוודה הייתה קומפקטית וחזקה (ללא גלגלי הטרולי של היום) שהייתה אמורה לעמוד בטלטלה של כל דרך ובין השאר, שמשה במעברה שולחן נמוך ל"דרגשים" ששימשו ככיסאות, השימוש בהם היה לפחות שנה ושרדו היטב בבוץ ובגשם . היום - מזוודה אחת כזאת נשארה שלמה ומככבת בסלונו של אחד מהנכדים במשפחה המורחבת .
אבל להסתלק מעיראק עם המזוודה לא היה קל לאחותי הגדולה!
אחותי הגדולה בגרה והגיעה לפרקה. היא ואמי בחרו דברים חשובים ביותר מעין "נדוניה" קטנטונת להעלותם ארצה.
בעזרת השם מזלה הטוב של אחותי גם יעלה עמה ותתחתן בארץ הקדושה. כך חשבה אחותי שתתחתן רק בארץ ישראל ואכן כך היה ,אחותי התחתנה במעברה אחרי פחות משנה.
אבל משהו קרה בשדה התעופה של בגדד:
אם צריך לתפור שמלה צריך סיכות ואולי אין סיכות בהישג יד בארץ ישראל?! נאמר שאסור לקחת דברים בקופסאות.
אז לא היה נייר אלומיניום כדי להתחכם, לקחו מעטפה מקרטון דקיק והוכנסו לתוכה קצת סיכות. המוכסת שבדקה את תכולת המזוודה נדקרה באצבעה, ואי! ואי! ומיד כל תכולת המזוודה שהייתה פרושה על השולחן, נהדפה במזיד ונזרקה לרצפה "קחי לך את המזוודה. עכשו היא קלה לנשיאה" , אמרה המוכסת בצחקוק חזק .
ומה עשתה אחותי צחקה בלבה אך הצטערה בגלל אמי שעלולה לקחת את האבדה הזאת ללב.
אך גם אמי צחקה והוסיפה "אין דבר, היינו צריכים לתת עוד בקשיש".
כל חיינו בעיראק היו "בקשישה" אחת גדולה !
כך הגיעה אחותי עם מזוודה ריקה , אך עם המון רון בלב ועם מפתחות לב לשער העלייה, שער הלבבות וגם מזלה בארץ היה מובטח ונאה.
27.05.2008
אחותי רותי (בדריה) הייתה לוקחת את כל הצעירים במשפחה המורחבת שצמו והיה קשה להם לצום ונתנה להם משימה להכין שרשרת מנייר צבעוני שנתלו בחצר הפנימית של הבית במוצאי תשעה באב.
השבמחקשלמה שפירא
לא ידעתי שככה קיבלתם את פניו של סבא בסוף הצום.
מחקאיציק זהבי
גם היום צריך לתת בקשיש, לא? בקשיש זה טיפ. בכל מקום אני נותנת.
השבמחקשושי ש.
בקשיש זה לא טיפ. בקשיש זה לא דמי תודה, זה דמי שתיקה.
השבמחקזה כורח. אם אחותי הייתה פוצה את פיה בשדה התעופה על זרקו לה את תכולת המזוודה, אחותי לא הייתה עולה למטוס לארץ ישראל החלומה. זה היה בקשיש למוכסת כדי שאחותי תשרוד ותמשיך את חייה בארץ ישראל.
ואת ואני נמשיך לתת טיפ.
שלמה שפירא
תודה,
השבמחקזה נכון מה שאתה אומר.
שושי ש.
סיפור מעניין ומרגש. גישה בריאה לחיים.
השבמחקדנה ל.
מרגש, מזכיר נשכחות, וטוב בימים אלה להיזכר ברגעים היסטוריים, כי מהדברים והרגעים הקטנים נבנים הרגעים האמתיים והגדולים.
השבמחקשולח לך זר פרחים,
אחיך ראובן