שלמה שפירא: על ספרה של נעמה לב-ארי "חול שתקני" (עקד 1986) / הסקירה נכתבה ב- 1987

 

 

שלמה שפירא

על ספרה של נעמה לב-ארי "חול שתקני" (עקד 1986)

היש השפל והרחוק הנערג והטוב

אדם בלי שרשים – אדם תלוש בסביבתו

טעויות בהאחזות

הסקירה נכתבה ב- 1987

 

 

בספר שיריה של נעמה לב-ארי - "חול שתקני" (עקד 1986) מוצאים את חוסר המנוחה במציאות היומיומית ואת הערגה להגיע למנוחה ולנחלה ברחוק הטוב . היא מחפשת בית מיוחד לחייה ואין הדבר עולה בידה . מנסה שוב ושוב אך אין שינוי במפת גורלה ואז פורצים מפיה שירים של הסתייגות והתייראות מפני אותו אושר שאינו בהישג יד .בעמ' 29 מגדירה מהו שיר . בתוך שיר יכולים לשכון דברים שאין להם אחיזה יחדיו כמו כספית וצפרירים . מבחינה פיסיקלית - תכונות מסוימות של חומר כמו , מצב צבירה ,כוח תאחיזה , מתח פנים קיימים בכספית וגם בצפרירים אבל הם דבר וניגודו , כך שאין אחיזה בדבר עצמו וגם אין אחיזה בין שני הדברים . על רקע זה קל להבין את השיר "דברים קטנים " (עמ' 10) הדן באֵין הטוב ובשפלו של היש . "קסם שבכמיהה , פניו הטובות של האין ... עיני געגועים  שוצפים מקימים להם בית , ... אולי לגעת אל הגבולות המיטיבים  אל שפלו של היש " . "האין" לגביה מסמל את הרחוק הנערג והטוב לעומת "היש" השפל האי ודאי והחמקמק . לא רק ששרשי עברה (ילדותה) לא הצמיחו יונקות באוירה לחה ומתאימה , אלא גם מסגרת סביבתה טעתה באחיזתה כאותה טעות שנעשתה ברגע  שננטעו אותם גויבות (שדרת גויבות)שעד היום ריחם מחפש להם בית . גם אם טעויות נסלחות היום , העובדות נשארו בעיניה עובדות שאי אפשר למחוק ( עמ' 5 ,6 ) .

היא משטה בעצמה בכוונה תחילה לשם התבססות באיזה שהוא מקום כדי להרגיש לאחר מכן שהיא חלק בלתי נפרד ממנו . היא מודעת שלאדם בלי שרשים או עם שרשים שטחיים הוא אדם תלוש בסביבתו . עם הרצון להשתרש האחיזה הופכת "שרשי אויר" לשרשים אמיתיים שאוחזים כפל כפליים . מספר שירים בנויים לפי השיטוי הזה .( עמ' 5, 17 , 21 ,27 , 28 , 29 )ובהם ניתן תיאור מצב גם לערגה וגם לחוסר השינוי הקבוע והברור לה מראש . מעניין שרק בשיר אחד "יש בית" (עמ'7) היא מציינת "אני נחה למשל ..."והמלה "למשל" מצביעה על עוד מקרים של "נחה" והמקרים האלה הם תחנות מעבר לאחיזה שיהיה בה כתובת ובית .

אותה "מלחה שלושים" זכורה לה בגלל יופיה , שורשיותה , קביעותה ושם הרגישה שורשית . במציאות (האבודה) לא נשארו בוסתנים ולא "חממות ירק" מבודדות  . אותו בית ערבי במלחה שלושים קושר אותנו לעוד שירים עם ליריות מתובלת בנופים יפים . בשירים כמו "לילות חצב" (עמ'22) , "בין הר חֵמת" (עמ'14)  ישנה הדגשה שהנוף לא נוצר בשביל האדם , אלא האדם נוצר בשביל הנוף והאהבה לנוף ...

את קשיי הסתגלותה מתארת בעזרת נעלים כבדות ומקבילה אותן לגזע עץ מאוזן כרות

שכל מי שרואה אותן חושב על הכורת שהניחן ככה על האדמות הרעות ופניו בוכיות

(עמ'12). נשאלת השאלה מי הוא אותו כורת ? מי שכורת לעצמו הסתגלות , פתיחות,

ניידות אל מצבים חדשים ומסוגל לראות אפילו את גופו מדומה(20) ומחוזות ילדותו מדומים(6) וימיו מדומים (15) - האדם היצירתי -  שמסוגל להזיע עד אפיסת כוחות

ועד תחושה של רפיון (26) . ועל הרפיון הזה היא גם כותבת בשיריה :

גבעות שיר מכונסות בחלון ומתגמדות לפרפרים חומים ( אלה פרפרי לילה שחיים בקושי ימים ספורים !) בלי היכולת ללטפם ( כי פרפרי היום הם הצבעוניים)(8). אפילו הילד שאמור להיות וסס ורענן הוא מכונס , הוגה ונבלע בחלקים דוממים

של חצר בית .

דמיון , יכול להעשיר עולמו של אדם ולעודד צעדיו . ומה עושה המשוררת , סוגרת

בעצמה את השערים ומכנסת צעדים ומכל מחשבותיה ודמיונה משאירה געגועים

שלמרות מופלאותם הם הרפים מאד (25) ... כך שמורגש קושי לפתח ציפיה קונקרטית שעשויה להביא שינוי קונקרטי .

בשיר הפותח את הספר מופיעה "היונה במרפסת" שמחפשת פינה להקים קן ומתמסרת

בכל כוחה לעשות זאת . בשיר המסיים את הספר מופיעה שוב היונה שאין לה כוח

"אין בי כוח להשאיר סימן , אני כציפור נפלתי " . ובכל זאת בין שני היונות (היונים)

קיימה הרבה מאד חשיבה איך לטעת רגלים באדמה "חומת העינים אני הייתי , חול

שתקני ואזניו כרויות ... אדמות נכבשות מן העבר ... " (עמ' 30) .

...

לנעמה לב-ארי שירים טובים ויפים . בשיריה מורגשים רעיונות תנכיים שמיזגה אותם בצורה "מודרנית" מבלי להרגיש את הלשון התנכית . סגנונה בחלקו פשוט בחלקו מורכב ובחלקו עם מטפורות שבדרך כלל לא מורחבות ונשארות מסביב גרעין עם הרבה האנשה וגם הרגשה אסוציאטיבית לאור אירועים שקרו .

אהבתי מאד את השירים בספר .

29 לנובמבר 2008