שלמה שפירא
קובה בלעודה
חוקרים ויוצרים יוצאי עיראק מראים עד כמה היה טוב בעיראק ואני כילד ראיתי גם עניים שהתדפקו על דלתות. לא ביקשו כסף אלא ביקשו דבר מה לאכול , והיו שופכים תבשיל על תבשיל לתוך סיר שהביאו עמם. וזה היה בעיקר בימי ששי בסביבות הצהרים, כנראה, שידעו המבקשים שיש תבשילים טעימים לשבת. אז מקררים חשמליים לא היו וגם מקררי הקרח לא שפעו בבתים וכנראה, מוטב תבשיל טרי מאשר תבשיל מסריח.
שאלתי את עצמי פעמים רבות איך הם מסוגלים לאכול את "הצ'אנק" הזה . הגדילו רוע לעשות ילדים מסוימים בשכונה שהתעמרו להם וביקשו לפני מתן "החסד" מהאיש או מהאשה או משניהם לעמוד לקפוץ ולפזז שיר שאני זוכר אותו היטב : "בדאלק אִמִּךְ חביבה גִ'יבִי קובה בִּלְעוּדָה" כלומר "אמך חביבה ,כפרה עלייך , הביאי קובה על מקל" .
משורה של שיר(והשיר כולו רק שורה אחת) אנו מבינים שהפנייה היא לאשה ולא לגבר וכאן מתכוונים ל-אם ששמה חביבה. דבר נוסף שאני משער בקשר ל"שיפוד קובה", הוא, כנראה, שמי ש"עשה על האש" היו נשים. ה"קובה", היתה אולי אותו "מישְוי-מישWי", שיפוד בשר על האש, שאותו נופפו לרעב מסכן כדי לגרותו ולכופפו שירקוד לצהלת הנותן. על המילה "בדאלק", ייחסתי מקום בקטע בבלוג זה (ראה:קטע מ-4/11/2008 03:13 וקטע מיום 30/5/2009 00:02).
לראות ולחוות הצגה דרמטית קשה בסימטא בעיקרה יהודית בגדדית היתה קשה מאד מאד אז בשבילי. לאחר מכן הייתי חושב אם תתכן מסכנות כזאת? איך מסוגלים אלה שמערבבים חמוץ ומתוק ותפל וחריף וחמוץ ומבושל-טוב ומבושל-גרוע מסוגלים לטעום "סמטוכה" שכזאת? איך יתכן שזוג לא זקן ולא צעיר מגיע עד תחתית ומבקש אוכל בצורה שכזאת? אולי יש להם עוד פיות רעבות ובוכות להאכיל בבית, וגם אז זה לא מצדיק את הטראומה הזאת.
בבואי ארצה, התנחמתי שמשפחה כזאת שחוותה טעימות כל כך קשות ומגוונות ומגונות, אולי ידעה להסתגל מהר למצב בארץ ובמיוחד לאוכל בישראל, ואולי אז יכלו ללמד אותנו לא להתפנק ולהיות פתוחים לטעמים שונים ולערבוביה של טעמים.
וכאן אני מדגיש- משפחות כאלה, בבואם ארצה ועניים היו, הרי הפכו בן-רגע עם תקווה ושׂובע וכבוד. עוד מן היום הראשון במעברה, אני בטוח שהרגישו שכאן בישראל יש את העבודה ויש את המלאכה והרגישו בערבות הדדית ובסוציליזם בסיסי ושניתן לחפש אור בקצה המנהרה העיראקית וללכת קדימה. וצריך לזכור שכולנו בארץ הסתפקנו אז במועט ואני זוכר את "המנטרה" שכתבו ילדים ותיקים ועולים בספרי הזכרונות בכל שנה ושנה, "עד כמה טוב לחיות באוהל דל מאשר בארמון עשיר"
ואין עבודה ומלאכה שלא מכבדת את בעליה, וגם מביאה מן הרווחה שמסביב.
24/11/2011 12:14
קטע זה רשום בבלוג שלי ב- ישראבלוג באתר "וואלה" בתאריך המצויין מעלה
השבמחק