שלמה שפירא: "בין ירדן וכנרת", סיפורים וציורים, ל- דויד גלעד, ספרית "קשת" הוצאת "עם עובד", תשי"ב

שלמה שפירא

"בין ירדן וכנרת", סיפורים וציורים, ל- דויד גלעד, ספרית "קשת" הוצאת "עם עובד", תשי"ב

(שני ציורים של י. צ'פלין: עמ' 27, עמ' 94)

 

בספר הקדשה:

לך, דגניה

 

הקדמה:

הרשימות והציורים, שנקבצו כאן, צצו ועלו רובן מן האדמה החבוקה בין זרועות הירדן והכנרת. הם גמלו אט-אט במשך ימי דור בצד שבולת החיטה ואשכול הענב. ילדי טיפוחי אלה חזו, איך נבט הנטע הרך של קוממיותנו והפך תוך ייסורי עמל וקרב דמים לאילן העצמאות. מי ייתן, ומנחה צנועה זו, המוגשת לפני הקורא, תירצה ותאיר אף היא במידת-מה את הביל התלול והנפתל, שבו שב האדם הישראלי אל מקורו.

ד. גלעד    דגניה א'

 

התוכן:

הקדמה, האסיף, האדם בטבע: ***הכורם, היורה, מראות אביב, קיץ, אף גם היא אוהבת, הזריחה, ניסן, האטד, זוג פרפרים, תפילת החורש, שבת, תפילה ליוגב כי יעטוף, שירת המכונה בשדות***, במאבק ובדמעה ממראות הלילה האפל, זרזירים, הנסלח?, בין ירדן וכנרת, למען התינוקות, מאה וארבעים, יום הבשורה, בבית-החולים, העקידה, הנהג, רינת הבוקר לא הכזיבה, "כמו אצל אימא", ידים מפללות, לוחמי אהבת ישראל, שוגר בין חרבות, יונים יתומות, מחרשת העץ, קול קורא בשדות...,// מדור לדור, הנער והשחף, לצלילי הפסנתר, יד החיים, עם זכרו של הזקן, האב והבת, בת-צחוק בתוך דמעות, שביתת נשק, סגינהור ובנו, המגדלית, מראות דרכים בניכר, "קטיפה", לתקופת האביב, מזמור לחורף, בסוד היצירה, לולא זו הכוורת..., הציפור, איש ירושלים, שיר השירים, קונצרט בוקר. - סיפורים: רחל, לאור השקיעה, איש הרוח, תחנת עין-דור, סגן-אלוף. - סיום: ערבית.

 

על רחל  (עמוד 169)

...זה אירע לפני שנים רבות, אחר המלחמה העולמית הראשונה, הרת-הפורענות, ובכן שמע, ידידי, אם יש ברצונך לדעת, אף כי הדבר פשוט היה בתכלית הפשטות. בעונת העבודה הבוערת באה אלינו רחל, לכאורה בחורה רגילה עד מאוד. כחושה הייתה וגמישה כחתולה, אך עיניים לה גדולות ובוטחות, כעשויות פלדה. לפעמים, אמנם, נפתעתי בראותי בתוכן עצב עקשני ועיוור, האורב לטרף מוזר, כצפור לילה - אך למי השהות להעמיק בפרטים מעין אלו? ובכן, רחל זו עבדה בשדה, במטבח או בגן-הירק, בחריצות ובכוח בלתי משוער. "מניין לה לשדונת הרזה הזאת כוח ועקשנות זו? ממש טירוף ולא עבודה!" - העיר מישהו דרך-אגב, בהצטחקו בשעת העבודה אל תנועותיה הריתמיות, כבריקוד של אקסטזה. אך בערב, בהכנסה אל אולם-האוכל, הייתה כולה מזהירה בלובן שמלתה. פעם בפעם פרצה בפרץ של צחוק לבבי ועמו נסחפו בעל-כורחם כל המסובים. הלא תדע מה הוא אולם-האוכל של קבוצה לעת ערב! אורות חגיגיים מסביב, שעווניות לבנות מתנוצצות על השולחנות, חג ממש...אך הרגלים כבדות עדיין מעמל היום...הכול חיבבוה בגלל כך... ...גם בעיני רחל ראיתי לא פעם ברקים סודיים ניצתים וכבים בשעת השיט הכללי במימי הכנרת...אהבתם זו היא יותר ויכוח מדעי על אהבה מוזרה ומשונה מאשר אהבה ממש. אולם לפעמים תקפתני ממש מרה שחורה: מה יש ביניהם? מה לו ולה? הוא בהיר-עיניים, בריא כסייח גזעי, פשוט וגלוי, והיא לעומת זה מעורפלת כסערת יום-חמסין הצורבת והצטננת כאחת. הנה הם נמשכים ברטט גופם והנה הם נידחים איש מעל רעהו בזרות-נפשם כמקוטב אלי קוטב. קירבה וזרות, אהבה ושנאה - משחק החיים והמוות...

...הידעת - פנה אלי בבת-צחוק הססנית - כיצד האהבה נשמרת בלא פגיעה ופגם? בתוך המוות! אין בה לו זקנה, לא קמטים, כי אם אביב נצחי".

 

 26.08.2013