שלמה שפירא: האור והחושך בגלגול החומר וגם על אמו של המשורר יעקב בסר

שלמה שפירא

כתבתי בעיתון "דבר" ב- 30.01.1987

האור והחושך בגלגול החומר, גם על אמו של המשורר יעקב בסר

לאחר שעיינתי בספר שיריו של יעקב בסר "מישהו כבר מכסח בחצר" בהוצאת "ספרית פועלים" 1986

 

"רוח מי על פני המים / קול אמי , באנקתה האחרונה / על פני" (עמ'9) ,

שורות אלה בשיר הפותח את הספר מעלות בזיכרון את פרק א' פסוק ב' ב"בראשית" .

שם בריאה וכאן מוות.

האם המשורר סוגר מעגל ? 

האם אותו חוסר איזון שנוצר משאלת השאלה "רוח מי?"

מערער את מה שבהיר על ידי אי-בהירות ? האם אותו חוסר סדר של תוהו ובוהו

המשתקף בספר בראשית הוא חוסר הסדר הנוצר עם אנקתה האחרונה של אמו של המשורר ?

לכאורה , יש פה אי סדר המחזיר אותנו חזרה לזה שלפני הבריאה, אבל אני טוען ,

שהסדר ההוא נשמר גם היום ועולם כמנהגו נוהג .

 

נכון שאם שמסתלקת מותירה בנפש תוהו ובוהו אם האם הייתה מעין אלוהים לגבי המשורר.

ו- " רוח אלוהים מרחפת על פני המים " (בראשית).

 " רוח מי על פני המים קול אמי ..."(עמ'9)  

אולי בשל כך הקדיש לה יעקב בסר מחרוזת חשובה , טובה ויפה כל כך של שירים.

אבל נשאלת השאלה מתי הפכה והייתה אמו לו מעין אלוהים ?

רק לאחר מותה ניסה המשורר להסביר לעצמו מה קורה לו והתחיל להכיר בעובדה, שאמו בחייה

עיצבה אותו בצורה וברוח נכונה של אלוהים, 

ודווקא היום במקביל למוות

הוודאות-מציאות הצפויה בדור שהלך תגשים יעודה גם בדור הבא.

(אביו השוכב במיטת חוליו גם הוא נמנה עמו ), והולך ונוטל " את כל מה

שהוכן בעוד מועד "(עמ'11) . 

" קצה החוט שלה ... המראה כיוון מחשבה 

כמי שיודעת 

שחוט זה ילך ויתארך ואת תעמיקי גם בי ..."( עמ'26) . "אימא שלי יודעת

דברים שאני לא יודע , לכן היא באה בשבת ובחול ... להביט עלי מבפנים ..." (עמ'23).

 

האדם חי בהבהוב אור בין חושך לחושך, וכשמופיע אור הוא יונק וממצה אותו

ורק אז זמנו אוזל 

כך

מסתכמים לגביו החיים עלי אדמות. 

לכאורה , אדם בדורו היה צריך לחיות לאור הבהוב

של אור תמידי , אבל באותו קטע יפה - בחיים עצמם , שיש בהם יום יפה ו"ערב יפה"

(עמ'66), ישנם רגעים משניים מתים של חושך, סבל וצער שבגללם המשורר (וגם אנחנו)

מונים את האור בנקישות כפתור בחדר מדרגות (עמ'12), תוך כדי ניקור חיובי

ברקמות הזמן עד שהזמן הולך ואוזל עם היציאה אל המדרכה המוציאה אותנו החוצה

ממעגל האור והחושך, לאחר שמיצינו את כל האור שהועמד לרשותנו ורק אז

אתה רק קליפה של חושך "ואמי בחושך הארון" (עמ'14) 

בגלל זה

"אבי מכה מחאתו...במקל הליכתו המורם במחאתו/המכה גם לאחר מותו"(עמ'14).

מי בעצם נשאר ועומד בגלגול החומר ?

לא האדם הספיציפי, כי ה "ויתור שאין שלוה גדולה ממנו" (עמ'15) מסבר עיניים

ובקצת איבוד לדעת מעבירך "אל מחוץ לחלון" ואמו יודעת זאת "אל תחכה לך".

בשבילה העמידה על סף עץ החיים והפניה לכוון החושך הם דברים ברורים

"תעצום את העצים בשבילי" היא אומרת לבנה, 

אבל גם מעידה לו

"אל תפגע בעלים הקטנים" , כי מודעת היא לשרשרת הצמיחה הממשיכה

בלעדיה גם לאחר מותה .