שלמה שפירא: חנוך ברטוב - על הריאליזם ועל הכנות ועל הרגש הסוציאלי - ועל מיהו זקן? ארבעים וחמש, שש?

שלמה שפירא

'והם בני כמה, ארבעים וחמש, שש ?...ומוסיף, 'ואתה חושב שהם זקנים?' 'כן,' 'הם זקנים!'... 

על הריאליזם ועל הכנות ועל הרגש הסוציאלי 

מתוך ספר שאהבתי: "באמצע הרומן" ל- חנוך ברטוב, ספרית מעריב, מועדון קוראי מעריב, 1988

מ- גב הספר:

"...סיפור עלייתו ונפילתו של (בלפור שו"ב), אחד מגיבורי תש"ח, כפי שהוא מתגלה לבנו נמרוד, בן דור המדינה, מקיף את קורותיה של משפחה ענפה בארץ-ישראל בארבעת הדורות האחרונים. "באמצע הרומן" הוא סיפור רחב-יריעה ורב-פנים, שדרך כתיבתו המיוחדת הופכת אותו לסיפורה של תקופה שלמה..."

 

לספרו זה, של חנוך ברטוב, ישנם שורות פתיחה בעמוד 3, שנלקחו משורות הפתיחה של יומנו (מספרו הראשון 1895-1897) של תיאודור הרצל:

" זה זמן רב עושה אני במפעל, אשר אין ערוך לגדולתו..

  את תוצאותיו אין עוד לשער. אך לבי אומר לי, כי דבר-פלא הוא,

  אף כחלום, וכי שומה עלי להעלותו על הכתב - אם לא למזכרת

  לבריות, הרי לי בלבד, למען אשתעשע או אהגה בו בימים יבואו,

  ואולי בין שתי האפשרויות האלה, למען הספרות:

  אם הרומן לא יהיה למעשה, כי המעשה יהיה לרומן.   "

 

 

מעמודים 306-307

"...רק זה אוכל אותי כחומצה: אבי, אבי, מה היה פגום מן ההתחלה בינו לבין אמי? והאם בפגימה זו, כבר אז טמונה נפילתו? אולי מרגע נסיקתו, על כתפיו של העתיד להיות סבי, מוניה ניר?!

כן, זה מזכיר לי סטייה אחת, שסטו דברי אבי ממחנה-הטירונים למשמר-העין, לשיחתו הראשונה עם מוניה ניר, ועליה לא אפסח, למרות הכול, גם כאן:

                                       

"- - - אמנם, שש שנים ויותר אחרי שכבש מאיר את לב אבינו ואמנו בשירו הראשון בדפוס, אבל שלי נדפס בכתב-העת, שהיה אז החדשני ביותר, ועל עמוד שלם, ומעליו, באותיות ענק, בלפור שו"ב!.. כן, כן, קרן-הפוך, אלא שאני לא על הספרות באתי לספר, כי אם על השנים. באתי אליו, אחרי ארוחת-הערב, בהזמנתו, לראות במו עיני את הסיפור, שמפיו שמעתי שהתפרסם. את החום הכבד אין לתאר. לשבת, באור חשמל, בחדר, פשוט בלתי-אפשרי, אבל לקרוא בחוץ - רק בחברת כל היתושים. מוניה יושב בחוץ, באור, מושיט לי את כתב העת, פורמט גדול, כמו 'טיימס'...כמה דקות מניח לי מוניה לגמוע מן החוויה בכל חדפעמיותה. ובחשאי, כמעט בלי שהבחנתי שכבר אנו משוחחים - ובקיץ ההוא עדיין היה כוחו הכישופי, ודאי עלי, בשיאו - חזר בחמימות לפגישתו הראשונה עם הנער בן החמש-עשרה, שוליית המכונאים בגבול יפו, אחי הגדול נחמיה, תיאר את רצינותו התמה, את נפש-הקטיפה של מי שצמח מאז והיה לחבר מרכזי בקיבוץ ולמומחה חשוב שמהנדסים רבים אינם מגיעים לקרסוליו במה שנוגע לכשרון ההמצאה והדמיון היוצר. כממתיק סוד מתקרב מוניה אלי ומספר לי, שאם כי נחמיה רצה פשוט לשבת בבית אחרי קרוב לארבע שנים ברחבי המזרח התיכון ואפריקה, אי אפשר לוותר עליו, 'וחוששני,' הוסיף, 'שלא תפגשו פה עוד שבועות רבים, מפני שהאנגלים התחילו פתאום להתעניין בו. 'זה היה מוניה. תחילה כאילו שייף אותי בסוד כמוס של המחתרת, אם כי בעצם לא אמר כלום, ועכשיו ההייתי בשל לשיחה רצינית על הסיפור שכתבתי.

"לתוכן הסיפור ההוא, חמודה, אין שום חשיבות. היא פצע מלא מוגלה, לחצתי חזק - ויצא סיפור...

"הסיפור הוא זה: מלח, מתנדב פלשתיני, ארבע שנים בנייווי, אתת, מורס, התגלגל למלטה, לגיברלטר, לכף התקווה הטובה, לעדן, לערי-התעלה, לאן לא. ואחרי כל אלה השחרור. שנתיים נעדר מן הבית, וממכתבי הוריו נודע לו, שבלית-ברירה מכרו את הדונם שעליו נולד וגדל ומתוכו התנדב לנייווי. לחזור הביתה, פירושו לחזור אל המגרש. כדי להגיע אל הדירה השכורה, דירת-חדר, שאליה עברו הוריו, עליו לעבוד ברחוב, שמתוכו יצא, על-פני הבית שאינו עוד ביתו. הוא עושה עיקוף גדול, כדי שלא לראות. זה כל הסיפור...תודה, אבל אני מספר לך על השנים, לא על הסיפור, זוכרת? אחרי שמחמיא לי מוניה על הריאליזם ועל הכנות ועל הרגש הסוציאלי, הוא שואל: 'והוריו של הימאי, לפי הסיפור, זקנים?' 'כן, בסיפור הם זקנים.' 'והם בני כמה, ארבעים וחמש, שש? שואל מוניה, ומוסיף, 'ואתה חושב שהם זקנים?' 'כן,' 'הם זקנים!'... 

8.03.2013