שלמה שפירא: צנתור / שיר

שלמה שפירא

צנתור

בְּמַסָּע אָרֹךְ לְהִתְיַצְּבוּת דֹּפֶק הַלֵֹב

הַסִּבְכִי שֶׁבִּבְדִידוּתֵנוּ יוֹדֵעַ לְהִתְבַסֵּס            

בְּמוֹצְאֵי מְצוּקָתוֹ עַל עוֹרְקֵי מַיִם מְשֻׁפָּרִים    

עַל דֶּשֶא יָרֹק יוֹתֵר

עַל קְנוֹקֶנֶת יְדִידוּתִית יוֹתֵר

וְרִידֵי עֲנָנִים פִּתְאֹם יִזְרְחוּ

מֵרִכְסֵי הַזְּמַן הַנָּסוֹג, גִּשְׁמֵי הָאוֹר                  

יִפְלְשׁוּ וְיִתְפַּלְּשׁוּ בְּטֶבַע פְּרָאִי

הַבָּלוּל בְּנִשְׁמוֹתֵינוּ                                          

וְאָנוּ נוֹלָדִים שׁוּב מֵחָדָשׁ.

שיר זה התפרסם ב- "מבוע" - גיליון מ"ח, בעמוד 48, חורף תשמ"ח, ינואר 2008, ועורכת השירה ב "מבוע" חורף תשס"ח גליון מח' - בכל אולמן - כתבה באותה חוברת ב"על השירים שבגליון" בעמ' 75  :

"במסע הזה במסדרונות בית החולים ובחדרי הלב הדואג ,המיוסר, "במסע הארוך להתייצבות דופק הלב", ליווה אותי שירו של שלמה שפירא בימים הקשים שלאחר התקף הלב של אבי דרך מוצאי המצוקה לרכסי הזמן הנסוג (מי שעקב אחרי פעימות לב אהוב בסי. טי. יֵדע במה מדובר) ועד לגשמי האור וללידה מחדש , שכן דומה שמאז שנולד מבקש האדם להמשיך ולהיוולד".