שלמה שפירא
הרי לכם פסיפס משפחתי:
לפעמים, משורר מקנא באמנים - כשרוצים תשוקה לאישה - מציירים ציור- אישה - ושולחים לה עם כותרת : "יש לי תשוקה אשתי".
לפעמים, צייר מצייר פרצוף שחציו פרה וחציו פר" להדגיש שהפר והפרה לא נפרדים אחד מהשני לעולם.
והרי לכם פסיפס משפחתי :
"איך הזמן טס" שר אבי טולדנו.
"איך הזמן מזדחל לו כמו צב" שר אריק אינשטיין.
"איך הזמן לא יודע לחזור" שר פאר טסי.
איך הזמן נסע ונוסע ב- סרביה, בוסניה וסלובניה כאשר פסימיות שררה ושוררת ביוגוסלביה לגבי שלמותה. מעטים הדגים האופטימיים ששחו ב- 1996. "טדי פרויס" -הסופר, המתרגם והעיתונאי, שהיה חבר מערכת העיתון "דבר" כתב בעיתון על "יוגוסלאוויה" וכותרת כתבתו "ארצות-הברית או לבנון" - שאלה אקטואלית לגבי לבנון הראשונה, לבנון השניה, לבנון השלישית, ...ולבנון עכשיו ובעוד ארצות קיימות היום. כאשר נשיא סרביה "סלובודן מילושביץ" הגיע לישראל בשנות ה-90 והתגאה בכך שהוריו של הרצל התגוררו זמן מה בעיר - כל זה במדינה שהצביעה באו"ם בעד ההחלטה "ציונות היא גזענות" ב- עשרים שנות מדיניות רשמית עויינת.
האדם לא למד, לא לומד על זמניו, למרות שעוני מנייניו ותעתועיו. והאו"ם חנטרישי.
בכל זאת - גם בשנות ה-90 בתעתועי החיים באותם ימים כותב " אודי עין- מור": "עבר חודש, עברו חודשיים, ובשכונה הדרומית של כפר אדומים" נכנסו החיים למסלול קבוע: קמים בבוקר, נכנסים לסובארו, נוסעים לעבוד בירושלים. בישוב נשארות שתי נשים על טפן. בערב חוזרים ומדליקים את מנורות הנאון המנצנצות למרחוק. העיקר שיש ישוב וחלוציות גם בשנות ה-90.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!