שלמה שפירא
"הדרך לצ'אנ'אן" מאת "ואלנטין טובלין", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996. מרוסית: בן-ציון תומר. ו- "הטריומף הספרדי" - מרוסית: מרק דרצ'ינסקי.
גב הספר: בשפה פשוטה, חסכונית, מצליח המחבר לתת ביטוי לתנודות הנפש הכמוסות ביותר.. בשתי נובלות אלה משורטטים קווי-אופי ייחודיים באמצעים מינימליים, שמעלים על הדעת ציור סיני. במרכזן של שתי הנובלות הקצרות והדחוסות שני גברים - בנובלה הראשונה משורר סיני שבע-תלאות וחוויות ובשניה - קיסר רומי - אחד מגיע אל שיא כוחו והשני - מאבד אותו. המחבר שמש כמדריך נבחרת ישראל במקצוע חץ וקשת.
"הדרך לצ'אנ'אן" - ...אחר כך מחא הסוחר כפיים - הרי לא יבחלו האורחים רמי-המעלה במתנות העלובות, שהסוחר העלוב מבקש להעניק להם ממעמקי-לבו. מאחורי גבו של כל אורח הופיע באפס-קול משרת ובידיו דורון עטוף בנייר דקיק. רחש קל...האדון המזכיר מגולל בחיוך את הדורון. קריאות התפעלות, חיוכו הצנוע של בעל-הבית: משהו מעולה יותר אי אפשר היה להמציא. האורח מעיר הבירה קיבל במתנה פסיון זהב. פנימו של הכלי הכיל שמן וורדרד ויקר-ערך. האדון המזכיר היה מרוצה על שנכנע לעומק רגשותיו הדמוקרטיים. הוא חרט בזכרונו את שמו של הסוחר, בנהימות עמומות בחנו האורחים את מתנותיהם. מן השולחנות הקטנים היתמרו אדים של מאכלים מפתים. בקצות אצבעותיו ליטף האדון המזכיר את פסיון הזהב. הסוחר מחא כפיים שלוש פעמים. משרת הציב ספסל נמוך על השטיח. ניכנס דו פו. לבוש היה חלוק חדש, על פניו ארשת של פיזור-דעת, מבטו מוסח לגמרי מאורחיו של צ'ין ביי. רק זווית עינו צדה את האורח הרם מן הבירה, מייד שילח בו מבט נוסף, וזהו. שוב לא הסתכל באיש. ריח תבשילים חריף ומגרה מילא את החדר, כמקובל אצל זמרים ומספרים, כבר חמש שעות שלא בא דבר מאכל אל פיו. התיישב על הספסל, והתרווח בנוחיות. היה עליו להתעלם מהכל, מהאורחים, מריח התבשילים, ממבטו התקיף של האורח מעיר הבירה, שפסיוני משי רקומים על גבי חלוקו האדום-לוהב, ומעצמו. בידו השמאלית, הבריאה, אחז בצין בן שבעת המיתרים, בימנית, העקומה, לפת עצם של אפרסק, בעודו מכופף את צוארו המגויד והקמוט ומטה אוזנו לעבר הכלי, נגע נגיעה קלה, כמעט לא מוחשת, במיתרים. הוא חיכה לסופה. זו אמורה היתה לפרוץ וללחוש לו: "עכשיו". הרעש שכך, התרחק והלך. נעלם. דו פו העביר את האפרסק על המיתרים. צליל מתמשך, דרוך, גונח, דומה לבכי, כפה ריטוטו על האורחים. הסופה באה, הוא חש בהתקרבותה...הנה היא, בלי לפקוח עיניו אמר בקול רם, ברור: -אשיר לכם את שירו של המשורר הגדול, לי בו. זהו שיר על הקרב ליד החומה הדרומית: "דיסקוס השמש את שדה הקרב מאיר. לשדה-הקטל חיל רב פוסע . כל כך כבד, קפוא פה האויר. דם את העשב בסגול צובע. נוקרות הצפרים בבשר אדם. תשות מרוב זלילה, למתוח אבר. מי שעוד תמול פה באויב נלחם. היום ליד חומה, שוכב בקבר...
"הטריומף הספרדי" - ...הוא נשכב מול השופט האלגנטי ובהה בטינה בפניו המושחתות והיפות. הסינטור החזיק בידו כוס של חלב בחוש, כי זה היה במזון היחידי שיכול היה לאכול ללא חשש להשמנה. "העבדים עצמם לעולם לא היו ממציאים כדבר הזה." אמר הפרטור בנעימה מנומסת. "מה גם שלא היה להם כל צורך בכך. דבר אחר, לו למשל התעניין מישהו בדעת-הקהל. אבל אדם כזה בשום פנים ואופן אינו יכול להיות עבד, אלא אם כן הוא עבר לאי-סבלנותו," התלוצץ. "אבל אח-הסבלנות הזאת עלולה לגרום למישהו צרות צרורות.אנו חיים בזמן שבו החיפזון גורם ליותר רעות מאשר אפילו חוסר-מעש." "כיצד אתה מעריך, אפוא, את מה שהתרחש?", ביקש הסינטור לדעת. הפרטור בזילוס סחט תוך הקפדה על הניקיון פלח לימון לצדף-מאכל. "כל חילופי שלטון אינם פופולריים כעת," אמר. "זה נראה למשל מכמות ההלשנות המגיעות אלינו על אנשים שדיברו ללא-הערצה על קיסר. העם," הוסיף הפרטור, "ולו רק העם, התרגל לקיסר, הוא יודע מה ניתן לצפות ממנו...אי אפשר לומר את זה על המועמדים האחרים למקום שלו. העם למען קיסר." "אם כך, המשך עלייתו עלול להיות עוד יותר מסוכן..." הפרטור משך בכתפיו. "לשם מה לעסוק בניחושים על מה שעשוי להיות," אמר בנימה פילוסופית. "ובאשר לקיסר, זה עניין לעתיד. שאלה אחרת: מי סייע לעבדים הנפשעים לברוח? אינני מבין," אמר, "לשם מה זה היה נחוץ. ממילא זה עלה במאמץ רב להביאם לכך שיגלו פחות ממה שיכלו. מדהים, עד כמה אנשים רבים נעשים פטפטנים לעת צרה..."
25 בספט׳ 2001 — "ולנטין טובלין, סופר שגר בנצרת והיה מפורסם בסנט פטרבורג, כותב סיפורים היסטוריים עם קישורים אקטואליים - סיפורים על ימי המהפכה הצרפתית, ועוד...
השבמחק