שלמה שפירא
צעירינו הולכים ומשתטים והולכים ועצלים מדי שנה בשנה!
הפרק על - הספרות העברית החדישה - שמחברו הוא סטיפן ליקוק (1864-1944),
שהוא פרופסור לכלכלה מדינית והומוריסט קנדי ידוע.
ראה את הפרק: "כיצד להיות רופא" בספר "הצעד השני-גישה חדשה ללימוד העברית למתקדמים" מאת: יהודה רדאי, הוצאת ראובן מס, מהדורה רביעית, תש"ד .
בפתח הספר כותב 'פנחס רוזן':
..."ארגון עולי מרכז אירופה" שראה חובה לעצמו מאז היווסדו להחדיר את השפה החדשה בקרב העולים, נתן ידו להוצאת הספר הזה מתוך הכרת נחיצותו ומתוך התקווה שהוא יקל וינעים על הלומד את דרכו בלשון העברית.
מתוך ה- הקדמה לספר:
...השתדלתי לגוון את החומר לנושאיו בספר - החל בתנ"ך וכלה בטכניקה -, לצורותיו - משיר-אהבה ועד מאמר - ולסגנוניו - לשון המשנה ותל-אביב במחיצה אחת...
אודה בזה לפרופ' נ"ה טור-סיני על עצותיו החשובות בשאלת הכתיב. בכל השטחים - בבחירת החומר, בביקורת התרגילים ובהגהת כתב-היד עזרני ויעצני הד"ר מ. מאיר ולו מגיע עיקר תודתי מקרב הלב.
הקדמה לפרק המדובר כאן: בעמוד 111:
הספרות העברית החדישה אינה עשירה בדברי הומור, ולא יפליא מחסור זה את הבקי בתולדותיה הקצרות. היות וההומור היהודי-העממי של מנדלי מוכר ספרים ושל שלום עליכם אינו מובן כמעט לגמרי לדור הגדל בארץ ישראל. יהיו דברי ההומור לעתים עדיין תרגום, כמו הפרק הבא, שמחברו (1864-1944) הוא פרופסור לכלכלה מדינית והומוריסט קנדי ידוע.
כמובן, התקדמות-המדע דבר נפלא הוא. אי-אפשר שלא להתגאות בה. על כל פנים, אודה כי אנוכי כשלעצמי מתגאה בה. מדי דברי עם מישהו - זאת אומרת, עם מישהו אשר מבין בהתקדמות המדע עוד פחות ממני - על ההתפתחות המפליאה של החשמל, הנני כאילו הייתי אני בעצמי אחראי לה. ומה שנוגע למכונת-ההכפלה ולמטוס, איני בטוח כלל וכלל אם לא המצאתי אותם באמת בעצמי,...
חשבו-נא! לפני מאה שנה לא היו חיידקים, לא הרעלת פטומאין, לא שפעת ולא דלקת התוספתן. כלבת לא הייתה ידועה אלא מעט ומפותחת רק במידה בלתי מספיקה. ועל הכול עלינו להודות למדע הרפואה! אף דברים כגון פרוטיטיס וטרפנוזומיאסיס אשר כל אחד מהם הנו היום שם-דבר ממש, היו ידועים רק לבודדים ויד-המוני-העם לא השיגה אותם.
אך נחשוב-נא מעט בהתקדמות-המדע מבחינה מעשית. לפני מאה שנה האמינו כי אפשר אפשר להילחם בחום על ידי הקזת דם; היום יודעים בוודאות שדרך זו אינה מועילה. עוד לפני שבעים שנה היו אשר האמינו באפשרות להוריד את החום על ידי תרופת-הרגעה; כיום בטוחים וסמוכים הכול כי אין בהן תועלת כלל וכלל. דוגמא פעוטה זאת מוכיחה את ההתקדמות המתמדת בריפוי מחלות החום. אולם כך היה הדבר לאורך כל החזית. למשל השעלת! לפני דורות אחדים היה על החולים הסובלים בשעלת לשאת תפוחי-אדמה בכיסיהם כאמצעי-ריפוי. והיום ירשו להם הרופאים בהחלט לשאת בכיס כל אשר הם ירצו לשאת. ישימו בכיסיהם אבטיחים. אם חפצם בכך! זה היינו הך. או, למשל, הטפול בכפיה=אפילפסיה נהוג היה לחשוב כי בשעת התקפה פתאומית יש, בראש ובראשונה, לפשוט מעל החולה את צווארונו כדי שינשום לרווחה. ועתה להפך, רופאים רבים יבכרו לפשוט מעליו את העור עד כדי מחנק.
רק מבחינה אחת ויחידה יש לציין חוסר-התקדמות בשדה הרפואה, והוא בזמן הדרוש להתמחות. באותם הימים הטובים אשר חלפו, יצא האיש מוסמך ומדופלם, חריף ובקיא אחר היותו רשום שני זמנים בבית-ספר גבוה ואחרי עבד בקיץ בטרקטור בשדה, ואחדים מן הסטודנטים עוד הקדימו. בימינו אנו יארכו לימודי הרפואה מחמש עד שמונה שנים! כמובן, נודה כולנו בכך כי צעירינו הולכים ומשתטים והולכים ועצלים מדי שנה בשנה, ועל כך יעיד מיד וברצון בן חמישים שנה ומעלה, אך אפילו כך הדבר, בושה וחרפה שאדם חייב ללמוד עכשיו שמונה שנים כדי להשיג את אשר היה רוכש לו לפנים במשך שמונה חודשים.
ניחא, העיקר אשר אליו התכוונתי הוא כי עבודת הרופא החדיש היא פשוטה באופן יוצא מן הכלל ותוכל להילמד תוך שבועיים ימים בערך. הכיצד?
חולה ייכנס לחדר הקבלה. "אדוני הרופא," יאמר. "יש לי כאבים נוראים". "איפה?" "פה." "קום," יפקוד עליו הרופא, "והרם ידיך מעל ראשך." אחר כך ילך הרופא מאחורי החולה ויכה על גבו מכה נאמנה. "האם זה כאב?" ישאל. "כן, כאב", יענה החולה. אז יסתובב הרופא ויחזור על מעשהו מפנים. " ההרגשת ?" ישאל, בנפול החולה על הספה, נושף ומכה שוק על ירך. "קום", יצווה עליו הרופא וימנה עד עשר. החולה יקום, הרופא יתבונן בו בהתעניינות רבה מבלי לדבר, ולפתע פתאום יתקיף אותו במכת אגרוף בקיבה אשר תשאיר את החולה נטול-לשון. הרופא ייגש אל החלון ויקרא בעתון הערב שעה קלה. לאט לאט הוא יפנה אל החולה במלמלו דבר-מה אל עצמו. "קום," יחליט סוף סוף, יש לך אטמת קרום-התוף, היינו אנאסתיזייה של האימפנום." "באמת?" יתמה החולה בחיל ורעדה. "מה אפשר לעשות אדוני הרופא?"
"אם כן, אני רוצה ממך כי תשמור על מנוחה גמורה. עליך יהיה לשכב מיד ולהישאר במיטה ולשמור על מנוחה גמורה."
לאמיתו של הדבר אין הרופא כל מושג מה שורש המחלה. אבל יודע הוא אחת: אם האומלל ישכב במיטה וישמור על מנוחה גמורה, אז -...
"ומה בדבר התזונה, אדוני הרופא?", ישאל החולה בפחד ואימה...
"ומה בדבר השתייה?"
כאן שוב אין תשובה אחידה בפי הרופא...
...ומה משונה הדבר כי דווקא תהליך זה ימלא את החולה הרגשת חשיבות עצמית אשר היא לבדה כבר כדאית לשלם עבורה. "כן," יספר בערב החולה החבוש תחבושות עבות באוזני קבוצת ידידים, "הרופא חושב שזאת אטמת הדיאגנוזה, אך ליתר ביטחון שלח את אוזני לניו-יורק ואת התוספתן שלי לבלטימור ותלתל משערותי למערכות של כל ירחוני-הסתדרות-הרופאים, ובינתיים עלי לא להתעייף ולשמור על מנוחה גמורה ורק לשתות מדי חצי שעה כוס יין חם עם לימון ואגוזים טחונים"...
אתה ואני וכולנו - אם כי יודעים אנחנו כל אלה - אך חשנו איזה כאב שהוא, רצים אל רופא במהירות הבזק. ואני כשלעצמי, אבכר לנסוע במכונית של "הצלב האדום" עם פעמון. הצלצול מרגיע אותי כל כך.
28.03.2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!