יום שני, 4 בינואר 2021

שלמה שפירא: ספר לזכרו של נעם גרוסמן - על פרשת הקרב האחרון ב"מבצע שמואל" / 4 במרץ, 1948

שלמה שפירא

ספר לזכרו של נעם גרוסמן - על פרשת הקרב האחרון ב"מבצע שמואל" / 4 במרץ, 1948

 

מעמוד 169:

בשתיים אחרי חצות, אור ליום ה', כ"ג באדר א' 0הוא 4 במרץ, 1948), יצאה מעטרות, השוכנת צפונית מירושלים, יחידת-הגנה נבחרת לפעולתה הנועזת. נוכח האיום הערבי על התחבורה היהודית בכביש ירושלים-תל-אביב יצאו תשעה-עשר מבחורי ישראל לפעולת-עונשין נגד התחבורה הערבית בכביש רמאללה-לטרון, זה עורק התחבורה היחידי שנשאר לערבים לאחר שנאלצו לנטוש את כביש ירושלים שער-הגיא. ביום הקודם, לאחר שחזר נועם, מפקד הפעולה, ותכנית-הבצוע אתו, נשמעו הפרטים וחולקו התפקידים, ובשעה היעודה יצאו כולם מתוך רוח מרוממת על כי תפקיד כל כך נכבד הוטל עליהם. גלויה וידועה הייתה להם הסכנה הכרוכה במבצע זה, אבל עצם העובדה שהתפקיד נועז וחשוב מלאה את כל הלבבות הצעירים גאווה ושמחה גם יחד.

הבחורים עשו את דרכם בשטח ערבי, בדרך אפלה ומסולעת, והצליחו להגיע למטרתם ולבצע את המוטל עליהם (זריעת מוקשים בין רמאללה וביתניה). ואולם בדרך בשובם לבסיסם נתקלו באוטובוס ערבי, ולא היה זמן מועט, ובין הכפרים הערבים שפאתי קלנדיה וביתניה נתקלה היחידה במארב, אשר שמה לה כנופיה ערבית מזוינת בכלים מכלים שנויה. כנופיה זו מנתה לא פחות ממאתיים איש.

מיד התפתח קרב-יריות עז בין קומץ הגיבורים הצעירים ובין הכנופיה העצומה, שהמטירה עליהם אש קטלנית. אנשי-ההגנה נצבטו בתנועת מלקחים של הערבים הפורעים שהסתערו עליהם משלושת הכפרים אך הם לחמו בגבורה והפילו באויב חללים רבים. בהתגוננה נסוגה היחידה בכוון עטרות. אבל הטבעת הערבית הלכה הלוך והתהדק סביבם, כשערבים נוספים נוהרים מן הכפרים הסמוכים. במשך הקרב שנמשך קרוב לשעתיים, הספיקו להגיע למקום ערבים רבים מרמאללה. נועם, כמפקד הפעולה, ראה מיד את המצב וקרא לאנשיו: "אנו מוקפים! להתחפר ולהרביץ בהם, כמה שנוכל, להרביץ ולהשכיב!" והקרב הסתער ביתר עוז. עד כה וכה החליט נועם לעשות ניסיון נועז ולפרוץ דרך בתוך הכנופיות המקיפות והמתקיפות. תוך המטרת אש חזקה וגרימת אבדות רבות לאויב הלכה ונסוגה היחידה לאט לאט לעבר עטרות וסכלה את תכנית הערבים לסגור עליהם מכל העברים. בינתיים יצאה תגבורת מעטרות לקראת היחידה הלוחמת לחפות על נסיגתה, אך בין הכפר הערבי שפאת ובין עטרות נתפסה היחידה במארב, ובקרב פנים אל פנים, בתוך בקעה מפולשת, נלחמו עד כדורם האחרון ונפלו על נשקם בהתמודדות-גבורה.

ט"ז מאנשי-היחידה נפלו - ומפקדם נועם עמם!

נעם גרוסמן, מרדכי גרוסמן, אשר ליפצין, יהושע ויסמן, ראובן מזרחי, יהודה בן-טוב מזרחי, יהודה בן-שלום מזרחי, משה רחמים מזרחי, מאיר עזרא, נתן פרלמן, מרדכי יפרח, משה כהן, שמעון יעקבוביץ, אליהו וילנצ'וק, יקותיאל אורבך, שמשון דגני.

שלושה נשארו בחיים (שנים מהם פצועים): אלה מתחילה נשלחו על-ידי נועם לתפוס משלט שממנו אפשר יהיה להטיח דרך-נסיגה, אבל במשך הקרב נותקו השלושה מגוף-היחידה ורק בעזרת אנשי-התגבורת נצלו. באותן שעות-הבוקר המוקדמות, כשיחידת-התגבורת חזרה לעטרות, חגו שני אווירונים צבאיים על פני האזור כולו, עד שלבסוף, אחרי מתיחות עצבנית וצפייה ממושכת, באה התשדורת שמסרה על גויות-החללים שנתגלו כשהן מוטלות בשדה-הקרב, ועל יחידת-צבא שיצאה למקום להביאן.

באותו בוקר הובאו הגויות לבית-החולים "הדסה" ואחר-הצהרים העברו לבית-החולים "בקור-חולים".

 

"פלוגת נועם"

מיד לאחר מותו של נועם עשו כמה מאנשיו וחבריו אגודה אחת לזכרו והמפקדה החליטה לקרוא את שמו על הפלוגה כולה. למעשה אשור כזה לא היה כל תקדים ב"הגנה" וזוהי בעצם הפלוגה הראשונה הנקראת בשם.

מדים מיוחדים לאנשיה: כובע-ברט שחור ועליו סמל עשוי מתכת מוכספת - כידון משובץ בתוך זר-דפנים...

 

אַנְתוֹת אזכרה:

עם התפרסם הידיעה על מות נועם עטתה משפחת הגמנסייה "הרצליה" אבל כבד. באותו יום ששי בבוקר לא נתקים השיעור הראשון ואר-כך השמיעו המורים דברי-אזכרה באזני תלמידיהם. תוך ימי ה"שבעה, נערכה אזכרה מיוחדת בחצר-הגמנסייה בפני כל התלמידים. הד"ר ח. בוגרשוב העלה את זכר הגיבור הצעיר; אחרי דבריו הנרגשים של המנהל נקראו דבריהם של שלושה דורות: מתוך צרור אגדות של הסב א.ל.גרוסמן ("השה לעולה"), מדברי האב ("לאבא" -שיר) וממכתביו של הבן שנפל.

בו ביום ו' העלה ד"ר אליעזר ריגר את זכר נועם בכנוס תלמידי בית-הספר התיכון בבית-הכרם, אשר רבים מהם התקשרו אליו מימי היותו מדריכם בחג"ם.

גם באספת קלוב פא"ן העברי שבניו-יורק (בשבעה במרץ) השמיע מ. פינשטיין דברי הספד על נועם.

 

הרשמת שמו בספר-הזהב של הקרן הקימת לישראל...

 

פרס נועם לחקר הארץ...לעבודת מחקר בידיעת הארץ, - מקצוע שהיה קרוב מאד ללבו של נועם ואשר עליו כתב וקבל פרס בשעתו.

 

עצים לזכרו...עשרים ואחד עצים ביערות הקרן הקימת...

 

בספר עשרות מכתבים לאמו של נועם, לאביו, ל-חביבה, למשפחה כולה שכינה אותה בשם "יקירים".

מעמוד 159: (איך הבחור הצעיר הלוחם מנסה לעזור בכלכלת משפחתו:)

"אני שולח לכם שי קט. היום קבלתי את משכורתי הראשונה. ולך, עדני, אני שולח מתנה יקרה מאד. אקווה שהדבר ימצא חן בעיניך. את ההיסטוריה שלה אספר לך פעם. היא עלתה בחיי ערבי.

אל תדאגו לי!  אני מרגיש את עצמי באוב וכן טוב גם מצב-רוחי!

שלכם בנשיקות,

בנכם, אחיך,

נ.ב.: עדני, כתוב לי על מעשיך, שרותך וכדומה - באריכות!

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה רבה!