שלמה שפירא:דר" אילה תמרי - הרצאה על הסכסוך המתמשך באדמות חדרה - לגאול לאור מחקר על גאולת אדמות ארץ-ישראל

שלמה שפירא

דר" אילה תמרי - הרצאה על הסכסוך המתמשך באדמות חדרה (בביתם של רעואלה וראובן שחף ברעננה)

לגאול לאור מחקר על גאולת אדמות ארץ-ישראל 

 

במוצאי שבת ה-26.1.2013 התאספו כשלושים חברים בביתם של רעואלה וראובן שחף ברעננה לשמוע את הרצאתה של דר' אילה תמרי - אקולוגית בתחום איכות הסביבה, שהיה לה קשר ביישום הסכמים בתחום זה.

עבודת המסטר שלה היה בתחום גיאוגרפי-אקולוגי הקשור לאזור חדרה. בשנים האחרונות נרתמה למשימה מחקרית חשובה, כדי להמשיך את המחקר  ולסכם מחקר זה בנושא רכישת הקרקעות בחדרה, שלוּותָה בדרך חתחתים וסכסוכים מתמשכים לאורך שנים, מסוף העידן העות'מאני ועד סיום המנדט הבריטי בא"י - כשבעים שנה - בין מתיישבי חדרה והבדווים באזור. היא גוללה בהרצאתה (בליווי מסמכים מפות ועדויות) את השתלשלות האירועים בנושא זה. מסתבר שגם אם נרכשו קרקעות מהבדווים שישבו באזור חדרה, ההליכים המלווים בקרקעות, במשפט, בממשל וביחסי יהודים-ערבים היו קשים ומפרכים מאד ל-חדרתים רוכשי הקרקע, כאשר מנהיגי הישוב וקק"ל לא נרתמו בעזרה ממשית כדי לגאול יחד עם מתיישבי חדרה את ה"דונם פה דונם שם" גם בחדרה. סיכום המחקר, כבר מוכן לספר ולפי המרצה, יהיה דרוש מממן לכך שלא נמצא עד כה. אי לכך, לאחר ששמעתי את ההרצאה בנושא, ומחקר זה חשוב מאד ומרתק, הָיָקוּם מְממֵן חלוצי חנקיני (מ-יהושע חנקין! ) שיעזור ו- "יגאל לאור" את המחקר החשוב הזה, כדי שיהיה נחלת כולנו ונחלת המחקר בגאולת אדמות ארץ-ישראל.

ההרצאה הזכירה, פתאום, לאחת השומעות - הדסה בנדס סימקין - את שיר-ההלל לשנת החמישים של חדרה. היא שלפה אותו מזכרונה והשמיעה לכולנו את השיר תוך כדי ההרצאה.

 

שיר ההלל לשנת החמישים של חדרה

 

א. הבה נרננה

   הבה נגילה נא

   הבה נצאה לרקוד הורה

   נאחד את הלבבות

   נאחד המפלגות

   ונחוג את יובלה של חדרה

ב. גדולה מאד היא שׂמחתנו

   וליבנו רב בהורה

   חמישים שנה מלאו למושבתנו

   הבו גודל למייסדי חדרה.

ג. המה באו

   חול מָצָאוּ

   הם חָרָשׁוּ

   הם זָרָעוּ

   ויבשו ביצות הַמְּאֶרָה

   הם באו -(?)

   הם קָדָחו - וניצחו

   הם הורישו לנו את חדרה

***

לשלמה שלום רב,

לבקשתך, מצורף כאן המאמר שלי שפורסם בהח'אן, אסופה לחקר חדרה והמושבות, מס. 4.

סיפרת לי שאתה מגיע למקורות בערבית. פר' כבהא סיפר לי שהוא קרא במקורות בערבית תיאור של אדם שראה את הח'אן בהיותו עדיין מבנה בן 2 קומות. לטענתו, הח'אן הינו מימי הממלוכים. לצערי הרב, לא היה לו פנאי לחפש את המקור בגלל עבודתו כעת כראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. חשוב לי מאד להגיע למקור הזה וגם לשרטוט הקיים בו, כי הדעה הרווחת בין הגיאוגרפים ההיסטוריים היא שהמבנה הקרוי ח'אן בחדרה אינו בכלל פונדק דרכים אלא מבנה שבעל החווה בנה עבור האריסים ועבור היבול. לדעתי זהו מבנה עתיק הרבה יותר מאשר "מבנה חוה" שלא יכול היה להיבנות לפני שנת 1878, השנה בה ח'ורי קנה את השטח (לפניו לא היו בעלים לשטח כולו). אודה לך מאד באם תנסה למצוא את המאמר 

ש- כבהא מדבר עליו, ועוד יותר אודה לך באם תמצא אותו. זה יכול להיות חיפוש מרתק.

לגבי סיכום ההרצאה על משפט אינפיעאת, יקח לי קצת זמן, אבל אעשה זאת.

שמחתי לפגוש אותך.

בברכה

איילה תמרי.

***

המאמר:

בט'ו בשבט תרנ'א, עשרים וארבעה לינואר 1891

...בהיות חלק מהמתיישבים הראשונים נתינים , יכלו לקבל בקלות יחסית אישור מהשלטונות לטעת כרמים וגנים[. ביום הגעתם, בט'ו בשבט תרנ'א, עשרים וארבעה לינואר 1891, שנקבע כיום ייסוד המושבה,

 

ד'ר איילה תמרי-ברודצקי/ רכישת קרקעות חדרה וההתמודדות עם צורת קנין המושאע - מאמר / המאמר פורסם בהח'אן, אסופה לחקר חדרה והמושבות, מס. 4 ב- (14.01.2010)

אביא קטע ממאמר המעובד על בסיס החלק הראשון בספרה של ד'ר איילה תמרי-ברודצקי על ההסטוריה של חדרה, הנמצא בשלבי כתיבה אחרונים.

 

1

חדרה - חלון הזדמנויות הסטורי

רכישתן של אדמות חדרה בשלהי המאה ה-19 נתאפשרה הודות לפתיחת חלון הסטורי קצר מועד ותזמון מאורעות, שהיו חסרי קשר ביניהם. ראשיתו של התהליך שהביא לכך, נעוצה בכיבוש ארץ ישראל בידי מוחמד עלי.[1] בשנת 1833 נקבע שלטונו על שטח סוריה וארץ ישראל. עד לכיבושו את הארץ, היו ענייני הקרקעות פרוצים ובלתי מוסדרים. תרומתו של מוחמד עלי לארץ ישראל היתה בהכנסת רפורמות, ביניהן רפורמות קרקעיות שהחלו בהסדרת חלוקתן, רישומן והבעלות עליהן.

בשנת 1844 כבשו העות'מאנים מחדש את ארץ ישראל. הם הבינו את החשיבות שבפעולת רישום הקרקעות, המאפשרת לשלטון המרכזי להדק את הפקוח על האוכלוסיה היושבת על האדמות ואת הפיקוח על גבית המסים שהושתו על הקרקעות ועל יבולם. בכך, קיוו השלטונות לבסס את שלטונם, כולל על שבטי הבדואים, שחלקם נדדו לשטח ארץ ישראל ממצרים או הובאו אליה בעת שלטון מוחמד עלי ובנו. בשנת 1858 פורסמו חוקים הנוגעים בדיני קרעות: ספר המֶגֶ'לָה (ספר החוקים האזרחי), חוק הקרקעות וחוק הטאבו. החוקים חייבו רישום של הקרקעות והעברתן בספרי האחוזה במשרדי הטאבו. כנגד הרישום קיבל המחזיק בקרקע שטר טאבו, הוא הקושאן.[2]

בסוף שנות הששים של המאה ה-19, הונהגו הקפיטולציות שנתנו לנתינים צרפתיים, בריטים, אוסטריים והולנדיים, זכויות שונות, ביניהן הזכות לרכוש קרקעות בארץ-ישראל. כל זאת, עקב תמיכת מדינותיהם באימפריה העות'מאנית במלחמת קרים (1853 – 1856). זכות זו נמנעה מנתיני רוסיה, נגדה התנהלה המלחמה. לא עבר זמן רב, והשלטון העות'מאני התיר גם ליהודים שהם נתינים עות'מאנים, לרכוש קרעות בארץ ישראל.

הרחק משם, התחוללו בדרום רוסיה פרעות קשות ביהודים הידועות בכינוין 'סופות בנגב'. שנה לאחר מכן, הותקנו תקנות האוסרות על היהודים לגור בכפרים והם נאלצו להגר לערים, תוך החמרת מצבם הכלכלי. על רקע זה, הוקמה תנועת 'חובבי ציון' שעודדה עליה לארץ ישראל, על מנת לעבד בה את אדמתה. הצאר איפשר לה לפעול, כולל אישור פעולותיה הכספיות.

אין פלא איפוא, שצירוף מקרים זה, של פרצי אנטישמיות ופרעות מצד אחד ואפשרויות רכישת קרקעות בארץ ישראל מצד שני, הביא להתרבות סוחרי קרקעות מיושבי הארץ, אשר שמע 'הבהלה לאדמה' שאחזה ביהודי

---

* מאמר זה מעובד על בסיס החלק הראשון בספרה של ד'ר איילה תמרי-ברודצקי על ההסטוריה של חדרה, הנמצא בשלבי כתיבה אחרונים.

[1] מוחמד עלי: מושל מצרים בראשית המאה ה-19. קידם אותה בתשתיות דרכים, חקלאות וצבא.

[2]קושאן-תעודת (שטר) רישום על זכות בקרקע. נרשם בספר הטבו (ספר האחוזה) במשרדי רישום מקרקעין. בימי השלטון העות'מאני, הקושאן היה תקף באופן מלא רק אם נרשם בפנקס האחוזה–דפתאר חאקאני-בקושטא. ראו א. בן שמש, עו'ד: חוקי הקרקעות במדינת ישראל.

 

2

רוסיה הגיע אליהם. הם הציעו אדמות למכירה לאנשים שאך זה מקרוב באו, לא ידעו את שפת המקום ובודאי שלא הכירו את תנאי הארץ, את חוקיה ואת תרבותה. בתנאים כאלה, קניית הקרקע נעשתה בחיפזון וללא בדיקה מספקת, שהביאו לא אחת למפחי נפש. 

באוירה זו, שלח 'ועד חובבי ציון' באודסה את זאב טיומקין, שיישב ביפו ויסייע בקנית קרקעות עבור היהודים מרוסיה, המעוניינים להגר לארץ ישראל ולעבד את אדמתה. משרד 'ועד חובבי ציון' ביפו הפך עד מהרה לאבן שואבת לפועלים מהמושבות, איכרים, קוני אדמות ועולים.[1]

יהושע חנקין – סוחר הקרקעות

אחד מסוחרי הקרקעות באותה תקופה היה יהושע חנקין, אשר רכש את אמונו של זאב טיומקין. יהושע חנקין נולד בשנת 1865 ברוסיה ועלה כנער עם הוריו. הם התיישבו במושבה ראשון לציון, ואחר כך עברו לגדרה. יהושע חנקין היה חקלאי בבית הוריו אך עד מהרה החל להימשך לענייני רכישת קרקעות. בהיותו בקיא בהליכות הארץ ושפתה, התרועע עם הערבים העשירים, בעלי שטחי הקרקעות העצומים, והצליח לבוא עמם במשא ומתן לרכישת קרקעות במקומות שונים בארץ. אין פלא איפוא שרכש גם את אמונו של זאב טיומקין.

רוב האדמות שיהושע חנקין הצליח לרכוש היו קרקעות מושאע[2]. רובן היו אדמות ביצה שהשתרעו על פני שטחים רצופים גדולים, עליהם חיו שבטים נודדים למחצה, מהם בעלי הקרקע ומהם אריסים של בעלי הקרקעות העשירים. טיבן הירוד של אדמות הביצה וסביבתן, ובעיקר הקדחת שהתלוותה אליהם, היו ידועים היטב למוכרים הערבים, כמו גם לסוחרים היהודים המקומיים. 

בתיזמון מופלא לכל האירועים הללו, הגיע בעשרים בנובמבר 1890 יהושע פאלק גפנוביץ, שליח קהילת ריגה, בשם קהילתו ובשם קהילת קובנה, 'לתור אחר מקום להאחז בו בארץ הקודש'. טרם נסיעתו, הוחלט בשתי הקהילות שהקניה תהיה בכפולות של חמישים דונם, וכי כל כפולה הינה 'נחלה' אחת, המזכה את בעליה במגרש אחד לבניה. עם בואו לארץ, פנה גפנוביץ מיד למשרד 'חובבי ציון' ביפו. שם, הציג יהושע חנקין בפניו ספר חוזה שעשה עם בעל האדמות סלים חורי אודות קנית אדמת חודירה, ואת סדרי המכר. טיומקין שלח את גפנוביץ עם אהרון אייזנברג, איש רחובות וחברו של יהושע חנקין, לראות את המקום העומד למכירה. שם, חיכה להם יהושע חנקין, ומשגיע גפנוביץ בלווית אייזנברג, הראה לו את המקום, תוך שהוא מקפיד להראות את אדמות העידית, ואילו את הביצות ואדמות החול הציג כשטחים שאינם כלולים בקניה. אייזנברג אף הוסיף ואמר, שאדמת הזיבורית של חדרה טובה מאדמת העדית של רחובות, וגפנוביץ התרשם מדבריו.

באותו זמן, הגיע  יעקב יששכר ברמן ליפו באופן עצמאי לגמרי, וללא כל קשר לגפנוביץ או לקהילתו. ברמן חיפש לקנות לעצמו אדמה שתצלח לחקלאות. עם שובו של גפנוביץ מהסיור בחודירה, פגש בברמן במשרד 'חובבי ציון' ביפו, וסיפר לו על ההתארגנות של שתי הקהילות שבשמן בא לארץ, ועל כברת הארץ הטובה שראה. ברמן השתכנע, ובו במקום החליט לקנות 550 דונם 'אדמת פרדס', בתנאי שיזכו אותו במגרש לבניה על כל 'נחלה' של חמישים אדמה חקלאית, כפי שהוחלט אצל אנשי ריגה וקובנה. החלטתו של ברמן השפיעה בחזרה על גפנוביץ, ובעקבותיה הסכים גפנוביץ לקנות בשם אגודות ריגה וקובנה 14,000 דונם. המחיר שחנקין דרש עבור האדמות

---

[1]ה' יפה,  דור מעפילים, זכרונות, מכתבים ויומן', הוצאת דביר, תרצ'ט, 660 עמ'.

[2]מושאע -  צורת קנין על קרקע שהינה בעלות משותפת של כל הקונים. פירוט נרחב מופיע בהמשך, בעמוד 17.

 

3 

היה שלשה עשר פרנק ורבע עבור כל דונם. לזה יתווסף שלשת רבעי פרנק עבור הוצאות על הוצאת הקושאנים והוצאות נוספות, ועוד  פרנק אחד דמי התווך של חנקין. סך הכל, חמישה עשר פרנק לדונם. לפני שגפנוביץ נתן את הסכמתו הסופית, הוא חיכה לבואם של נציגי קבוצת קובנה, יהודה דוד בוטקובסקי ומשה מרדכי  אפשטיין. משהגיעו נציגי קובנה, הודיע חנקין שעקב עלות ההוצאות לסידור הקושאנים, יעלה כל דונם שבעה עשר פרנק ורבע, במקום חמישה עשר פרנק. עליית המחיר עוררה וויכוח גדול בין המוכר לקונים.

חנקין הסביר שלמעשה, השטח הנרכש גדול יותר מ-19,000 הדונם הרשומים בקושאנים, כי הוא שלח לשם את המודד המוסמך שלמה קלמן קנטור וזה מצא שמדובר ב- 27,632 דונם. כמו כן, הסביר יהושע חנקין, ששניי פרנק ומחצה שנוספו למחיר נועדו לשוחד ולתשלום עבור הרישיונות לבניית 160 בנינים, שיש להוציאם בקונסטנטינופול, וזאת מלבד הוצאות נוספות. הנציגים נבהלו, כי זו תוספת גדולה לסך הקניה. אולם, חנקין הוסיף וטען כי גם התעקשותם של הקונים שהקרקע תרשם על שמם כנתינים רוסיים מייקרת את הרכישה. לו הסכימו שירשמו את הקושאנים על שמם כנתינים עות'מאנים, היו ההוצאות פוחתות בהרבה. אלא שהנציגים לא היו מוכנים לוותר על  נתינותם הרוסית ולהפוך לנתינים עות'מאנים. לבסוף, הם הסכימו למחיר הגבוה יותר, בתנאי שחנקין ירשום את הקושאנים על שמם כנתינים רוסיים, והתפשרו על שבעה עשר פרנק לדונם. חנקין הבטיח לצמצם בהוצאות וגם להחזיר את העודף, אם יישאר. הוסכם שהמחיר יכלול גם את ייבוש הביצות ואת הדאגה לכך שהאויר לא יהיה מעופש וכן, בניית גשר אבנים על ואדי אל-מפג'ר, הוא נחל חדרה. ולסיום, הוחלט שעבור ניקוז הביצות, חפירת תעלה לסימון גבולות המושבה ('תעלת הגבולים')[1] ובנית הגשר ישולם עוד שלשה רבעי פרנק לדונם. כך עלתה הקניה לשבעה עשר פרנק ושלשה רבעים לדונם. הוסכם שהסכום עבור התיווך ועבור ביצוע העבודות, יופקד כערבון בידי 'ועד חובבי ציון' ביפו עד שכל המלאכה תושלם, כולל הגעת הרוּכְסִיוֹת[2] לבנית הבתים, כמובטח על ידי חנקין.

עוד אלה דנים בעסקת הקניה, הגיעו ליפו שני שליחים מקהילת וילנא, מרדכי עפרון ומשה זאב מיצקון, וגם הם באו אל משרד חובבי ציון, בחפשם אחרי אדמה חקלאית בארץ ישראל. משנודע להם על העסקה שעשו זה עתה נציגי קהילות ריגה וקובנה וכמה יחידים, שהצטרפו בינתיים אל ברמן בקנית אדמת חודירה, שאלו אותם אם יסכימו לצרפם לרכישה, כי בכוונתם לרכוש 5,000 – 6,000 דונם עבור בני קהילת וילנא, ונענו בחיוב.

כאשר שמע זאת טיומקין, חזר ושאל את חנקין האם בחודירה יש באמת 27,632 דונם, מכיוון שבקושאנים של סלים חורי רשומים רק 19,000 דונם. חנקין ענה שהוא סומך על מדידותיו של  קנטור, וכי נשאר בדיוק השטח עבור אנשי אגודת וילנא. כלם הסכימו לצירוף ה'וילנאים' לעסקה, וביחד, נסעו הפעם הנציגים של ארבע האגודות עם טיומקין לחודירה לראות את המקום מקרוב.

בבואם לשם לא היה יהושע חנקין במקום, אך אחיו תנחום הראה להם את השדות במשך מספר שעות. הם ראו אדמת עידית רחבה ורק כ-500 דונם חול. הם התכוונו להתעכב במקום מספר ימים על מנת לבחון מקרוב את כל הנחלה הגדולה, אולם למחרת בבקר התייצב בפניהם יהושע חנקין וביקש במפגיע לדעת מהי תשובתם. משענו שברצונם לראות מקרוב את כל הנחלה, אמר להם שאי אפשר, מכיוון שמשלחת של שרי ממשלה מתכוונת

---

[1]חפירת תעלה מסמנת על פי החוקי הקרקע העות'מאנים שהשטח התחום בגבולותיה שייך למחזיק בה

[2]רשיונות. כל מי שמחזיק באדמת מירי, שהיא בבעלות עליונה של הסולטן, חייב לקבל רוכסיה על כל שינוי עתידי בשטח, כולל בניה, נטיעה, חפירת באר וכיו'ב.

 

3

להגיע היום, ואם הם יראו את הקונים, הלבושים כאירופאים, הדבר יסבך את העסקה. אולם נציגי הקהילות לא אבו לזוז מהמקום, ולאחר שטיומקין הסתודד עם חנקין, הותר להם לתור את השטח במשך כל אותו היום. ושוב, הראו להם את אדמת העידית והיא נראתה טובה מאד בעיניהם והם החליטו לקנות אותה. לאחר מכן שבו כלם ליפו.

עם חזרתם ליפו, פנו הנציגים ויהושע חנקין אל משרד ועד חובבי ציון על מנת לסכם את העיסקה ביניהם. בהיותם זהירים בכספם, ויותר מכך – בכספם של שולחיהם, הם דרשו שזאב טיומקין, כשליח 'ועד חובבי ציון', יהיה ערב לעיסקה. כאשר שמע הרב פינס, חבר בועד חובבי ציון ביפו, כי הנציגים מתכוונים לקנות את אדמות חודירה המוכות בקדחת, ניסה להניאם מכך[1] אולם טיומקין, ראש הועד היושב ביפו, עודדם בהתלהבות רבה לסגור במהירות את העיסקה. הנציגים וחבריהם השתכנעו שטוב הדבר, וביחד ערכו את כתב ההתחייבות, המאשר את קנית האדמות אשר תהיינה מעתה ואילך אדמות המושבה חדרה.

וכך אומר כתב ההתחייבות:

'זיכרון דברים שנגמרו בהצעת ראש הועד לחובבי ציון ה' זאב טיומקין, בין כל באי כח של קוני המושבה הנקראת היום 'חדרה', אודות הדינים והדברים שבינם ובין מוכר האדמה ה' חאנקין.

א.      ה' חאנקין מחויב לקחת על חשבונו את כל שטרי הגבולים (מאזבעטע) במשך שנה אחת מיום התיישבות הקולוניע, ואם יקרה בעת ההיא איזה דין או דברים, בטענה או מענה מצד איזה שכן הקולוניע שיהיה – מחויב ה' חאנקין האחריות מההפסד או ההיזק אשר יהא להקולוניע מסיבת העדת המזבעטע מאיזה צד שיהיה.

ב.       ה' חאנקין מתחייב את עצמו להמציא למען תושבי הקולניע חעדערע, שטרי הרשאת הבניה (רוכסיע) עשויים כדת וכדין בעיר הבירה סטאמבול, ומאושרים מהרשות המקומית באופן שלא יהיה שום צד חשש או פקפוק בהם. הרשאת הבניה צריכה להיות על מספר מאה בתים, מלבד ששים הבתים אשר עליהם כבר נתן ה' חאנקין שטרי מקנה קושאנעס. לדבר הזה תינתן לה' חאנקין ארוכה על משך ארבע שנים מיום דלמטה, ובמשך ארבע השנים הנ'ל מחויב ה' חאנקין לגמור את כל העניין הזה באופן היותר טוב. היינו: הרשאה לחמישה ועשרים בתים בכל שנה לערך.

ג.        ה' חאנקין מקבל על עצמו כל האחריות מבנין ששים הבתים הנ'ל. ואם יצא איזה ערעור או עיכוב, יהא מאיזה צד שהיה, אשר ע'ד יתעכבו הבנינים או יסבבו איזה הפסד או הוצאה – מחויב ה' חאנקין ליישר את העניינים ולשלם מכיסו את כל ההוצאות. 

ד.       במקומות השפלות מאדמת חעדערע אשר שמה יעמדו ויתכנסו מי הגשמים מחויב ה' חאנקין לעשות שמה חפירות טובות כנכון, למען יוכלו המים הנ'ל לירד מיד להנהר, ולא ישארו במקומם בשום אופן.

---

[1]מיכל פינס עשה כך גם עם האנשים  שרצו לקנות את אדמת רחובות, כי היה מעונין שם לזכות בעסקה בעצמו. ראו: ע' דניאלי, 'מלכה ללא כתר',  הוצאת המחבר, 2006, 373 עמ'.

 

4 

א.      הביצה בת 33 דונם מחויבת להיות נחקרה ונדרשה בעיני פקוח ע'י שני אינזינערען [מהנדסים]  מומחים לאותו דבר. אם תמצא בה כי מימיה נובעת ע'י המעינות אשר בתוכן, אזי מחויב ה' חאנקין רק לנקות היטיב את הביצה והמעיינות, אם אפשר. ואם תמצא כי המים בהביצה היא רק מי גשמים ולא מהמעיינות, או אז מחויב חאנקין להוריד את המים מהביצה עד שלא יישאר ולא יוכל להישאר בה עוד מים. והאפשרות מירידת המים תאושר ותקויים ע'י שני אינזינערן על פי חות דעתם.

ב.       אם בשנה הבאה ייכנסו המים מחדש ויעמדו על השדות, והחפירות לא יועילון לזה, אז נדרש הועד מיפו למסור את הסך 27,000 פרנק המושלש אצל הועד ביפו בתור ערבון מה' חאנקין אל הועד מחעדערע למען אשר יתקנו המה את החפירות בטוב טעם ודעת, ומותר הכסף אשר יוותר מתיקון החפירות מהסך הנ'ל יושב להועד הפועל ביפו.

ג.        החפירות על הגבולים סביב המושבה, נדרש ה' חאנקין לעשות את הרחב ממעל ½1 מעטער בעמק 1 מעטער, הרחב למטה ½ מעטער, וכן מחויב חאנקין לעשות גשר על הנהר[ואדי אל-מפג'ר, כיום נחל חדרה]  במקום אשר יראו לו הקאמיסיות [ועדי האגודות] הנבחרה'

על החתום

 ה' טיומקין.

במסמך זה מתחיל ספר הפרוטוקולים הראשון של המושבה חדרה.ומאז, נכתבו כל הפרוטוקולים בעברית, בכתב יפהפה (למרות שבשנים הראשונות דיברו יידיש ורוסית, בצד העברית).

משחזרו הנציגים ליפו, הודיעו בטלגרמות את בשורת הקניה, כל אחד לאגודתו. בעקבות זאת, הגיע כסף רב על שם הקונים. אלא שעתה הודיע להם יהושע חנקין שיהיה לו קשה מאד להוציא שטרי מקנה על שמם כנתיני רוסיה. הנציגים לא אבו לשמוע על כך, וויכוחים מרים התנהלו ביניהם במשך ימים רבים. לבסוף הגיעו בעזרת טיומקין לפשרה שלא תוזכר נתינות, לא רוסית ולא עות'מאנית, אלא הם יופיעו בשמותיהם 'סתם', וכך סוכם בנוכחות טיומקין.

בשלב זה, עוד טרם העברת רישום הקרקעות בטבו, שולח יהושע חנקין את אחיו תנחום חנקין ביחד עם ישראל (לוליק) פיינברג, משה ביילין והשומר יעקב הורוביץ להתיישב במבנה הח'אן בחודירה, על מנת לקבוע עובדות, והם היו ארבעת המתיישבים הראשונים. האריסים הערבים של מוכר האדמה, סלים חורי, כבר חרשו וזרעו בשטח. המתיישבים היהודים החדשים לא הפריעו להם, למרות שעתה, הם היו בעלי הקרקע החדשים. בהיות חלק מהמתיישבים הראשונים נתינים עות'מאנים, יכלו לקבל בקלות יחסית אישור מהשלטונות לטעת כרמים וגנים. ביום הגעתם, בט'ו בשבט תרנ'א, עשרים וארבעה לינואר 1891, שנקבע כיום ייסוד המושבה, החלו

---

1. ספרי הפרוטוקולים הראשונים, עד לשנת 1905, שהועמדו לרשותי בראשית שנות ה-60 אבדו, וכך אבד המקור.

2. על פי החוק העות'מאני, נתינים רוסיים לא היו רשאים לקנות אדמה.

3. כיום ידוע בבטחה רק על ישראל פיינברג ותנחום חנקין שהיו נתינים עות'מאנים.

4. י' פרידמן, 'משטר הקפיטלצטיות ויחסה של תורכיה לעליה ולהתיישבות 1856-1897'. קתדרה 28 1983, עמ' 62-46.

5. להכשיר את השטח מדרום לח'אן לנטיעת גפני יין בקיץ. בהדרגה, עד הקיץ, הצטרפו שלש עשרה משפחות לארבעת מתיישבים הראשונים, חלקן משפחות מהארץ אשר הצטרפו לאגודת היחידים, וחלקן מרוסיה... 

הפרק הבא: 

העברת הבעלות על הקרקעות