שלמה שפירא
מזקינים. בשקט
...תמיד יחזירו אותו מתחנת האוטובוס, מאמצע הרחוב, מגינה ציבורית...חורש קטן ודליל בחצר הטכניון הישן...
"לפנות בוקר" ל- הדרה לזר, מדף / הוצאת עם עובד, 1995
הקטע הפותח את הספר:
האישה אמרה: מה את עושה כאן?
אמרתי: באתי הנה.
האישה אמרה: מתי נכנסת?
אמרתי: באתי הבוקר. אתם יכולים לחשוב שסתם נכנסתי.
האישה הביטה בבעלה ואמרה: את יכולה לראות, הדברים של ההורים כמו שהיו. הכל כאן כמו פעם.
אני אמרתי: זוזו. תשאירו אותי לעמוד כאן.
מ- גב הספר:
"לפנות בוקר" הוא סיפור של לילה בחייה של המספרת, אליה, הנוסעת משבע בערב עד חמש לפנות בוקר ברחובות תל-אביב עם נהג מונית מזדמן, ולא מוצאת לה מנוח: בתוך סיפור-המסגרת הזה משתבצת פרקים-פרקים פרשת חיים שלמה, שכן בלילה הזה, ערב חזרתה ללונדון, שם היא מתגוררת רוב ימות השנה, היא נפרדת כאובה מעברה, משנות הילדות שעברו עליה בחיפה של שנות החמישים, ולומדת להסתכל במבט מפויס ובוגר יותר על עצמה ועל חייה...
מ-עמוד 166:
...מזקינים. בשקט. יש זמן. הוא שואל מתי נבוא, אני מבטיחה שבקיץ. צריך ללמד אתכם את עבודות הגן, הוא אומר, וצחוק נמלט לו, קל, כמי שצוחק על עצמו. אני מסתכלת סביב, רואה שהכול גדל כל-כך, שהעצים גבוהים באמת והשיחים ענפים, והכל נראה עכשיו במקום: הפיג'ויה שפורחת בארגמן, העורבים שקוראים גבוה באפרורית האורנים, הפריחה היבשה שבכל מקום וגם על פני הדשא, סגול נושר מכליל החורש, ושיחי הוורדים שהם שיחים סוף-סוף ומלאים פרחים, ופינות שנעשו בהן צל, ושיחי המרגריטות שכבר עגולים מרוב מרגריטת לבנות שיש להן שֵם אחר, ופרחי עונה פזורים, כמו תמיד, וכל מה שלר רואים ורוחש אביב, כל החרקים והרמשים שמתרבים בלא ריסוס, ומקומות של סבך מעבר לעצי הפרי, ופה ושם אור שהוא ריקוּות של המדרון.
יפה כאן, אני אומרת, נעשה יפה כאן, ואבא, משהו עובר בעיניו, הוא לא מביט בי, נראה כמו גן פה בחצר, אני אומרת. נעשה צפוף פה, אומר אבא, ואני יודעת אז שכוחו הולך ופוחת, שאין לו עוד יכולת להמשיך בעקירות, בהעברות, בניסיונות, והכל גדל באין-מפריע, הכל יצמח, ומוטב כבר לטפס בסולם בכפות רגליים שאיבדו גמישות, לעלות חווק נוסף, אל האחרון. וכבר אין סולם להחזיק בו, רק עץ בתנועה, ואבא גוהר עליו באיברים שהולכים ומתקשים, בגוף דק, לא שוקל הרבה, אבל העצמות כבדות יותר, לוקח את הגוף שהולך ונעשה חומר, מותח אותו אל ענף רחוק, תופס ענף ארוך ביד, ביד השנייה משור, ובזמן שהוא גוזם מאבדות כפות הרגליים מגע עם הסולם, מרגישות איך אין סולם, ובפשטות, בהמשך למה שעשה קודם, הוא באוויר.
בפשטות. בהמשך למה שעשה קודם. מבלי להביא בחשבון שאחרי הנפילה הוא יישאר בעולם ושום דבר לא יהיה כמו קודם, שום דבר, וגם להימלט לא יוכל מהמוסד, כי תמיד יחזירו אותו מתחנת האוטובוס, מאמצע הרחוב, מגינה ציבורית. לא גינה, למעשה, כי אם חורש קטן ודליל בחצר הטכניון הישן. עד שם הגיע בפעם האחרונה...
3.10.2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!