שלמה שפירא
"סוף הגוף" ל- "איל מגד" , הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. בספר 18 פרקים.
"מהי ההיזכרות בבועז אם לא סיפוח הנצח אל ההווה העלוב שלנו: זכרון בועז הוא הנצח הפורט על מיתרי הזמן, הנצח העוצר את זליגת הזמן, ההופך את הזמן לאל-זמני. סוף הגוף הוא סופה של הסערה. מי יודע, אולי סוף הגוף דומה לנחיתה בדממת יער פראי, כמו סופו של ההוריקן ב"הקוסם מארץ עוץ", הנחיתה השקטה של הבית המסוחרר אחרי המערבולת האדירה. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע את רוחו של המת אומרת: אם עדיין לא מצאת את השאלה, אז תדע שאין בכלל שאלה, ישנה רק תשובה: האור בא אחרי האפלה, כשבועז מתגלה הערפל מתפזר, הראייה מתבהרת, המחשבה הופכת חדה וקצובה. זהו כוחו של המת, או בעצם של מת כבועז, שהיה למותו שיעור קומה - בכוחו להביא אלינו, ולו לרגע קט, את הנצח שבו הוא שרוי. שביל הזהב של הנצח שלו פולש אל הרגע הסתמי שלנו, מופז באור השקיעה, ומשחרר אותו, ואותנו, מכבליו.
" איש שיחלה צריך בהכרח חידוש עיון, ולא יאמר החולי הזה כחולי ההוא". (הרמב"ם, ספר הקצרת).
הספר מתחיל בפרק 1/ עמוד 9: "מותו של בועז מזור אינו מרפא ממני. לא רק היעלמותו לעולמי-עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין דיבוק שאת מקורו צריך לברר. כאילו מותו הטמיע אותי בתוכו, או אותו בתוכי, וכל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו זה לא ממש הבדל, והוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואמח מת לגמרי בתוכו, ועדיין אנחנו מתחרים מי מאיתנו ייקח ראשון ברצינות את החיים האלה, מי יפסיק ראשון את המשחק, מי יחדל לשחק בחיים. באותו רגע שבו בועז הוא קנה המידה, לא שהוא באמת חי אבל בטוח שהוא לא באמת מת, ובאותו רגע ברור לי לגמרי שאין דבר כזה "באמת מת", כמו שאין דבר כזה באמת חי, כלומר, אין אמת אחת, לא בחיים ולא במוות...
עמוד 128 : ...לאור מחלתו ומותו של בועז, אפשר לחשוב על "הר הקסמים" לא רק מנקודת מבטו של הפיתוי האפל, אלא גם מזווית הראייה של המחלה. בועז, בהיבט הזה, היה דווקא היפוכו של גיבור הספר: הוא לא התעמק כלל במחלתו (בין היתר משום שמחלתו לא היתה מחלה "ספרותית" ממושכת כמו שחפת, אלא סופת ציקלון) : הוא לא סבר שהמחלה היא ביטוי למצוקת הנפש שהגוף נוטל על עצמו, והוא בוודאי לא העלה על דעתו, כמוהו, שהמחלה היא דבר בריא מאחר שבדרכה הפתלתלה היא מובילה אל ההחלמה ואל הבריאות. הוא גם לא החזיק בדעה שהרופאים הם "טכנאי תרופות" בורים וחסרי אונים, כמו שמודה אחד המטפלים בסנטוריום...
עמוד 136 : בעיצומה של עוינות שלא תיאמן ביני לבין אשתי - שהתחילה מהערה זעירה שלי על דלת של ארון שנותרה פעורה, ועל מגירות שנפתחות ואף פעם לא נסגרות, והסתיימה במהומה ובהאשמות גורפות - טילפן אלי לפתע חבר ילדות שלמד איתי באותה כיתה, ושעימו אני שומר על קשר כבר שנים, בעיקר משום שחייו עוברים עליו בניכר ופגישותינו הנדירות אינן מחייבות רציפות שבה לא הייתי עומד. הוא הציע שאצטרף אליו לנסיעה לחיפה, לבקר חבר אחר מהכיתה שאותו לא ראיתי זה עידן ועידנים, ומאחר שהאווירה בביתי היתה בלתי נסבלת נעתרתי בקלות. כשהמכונית השכורה שלו יצאה לדרכה התחלף לפתע הדכדוך שלי בתאוות חיים, בחשק לחיות ללא שאלות ותהיות. אולי תרם למהפך במצב הרוח שלי תיאור מצבה של אמו - שאותה שיכן בבית אבות מפואר, ובגיל קרוב למאה היא בריאה וחסונה בגופה, אך לא מבחינה בין ימינה לשמאלה - תיאור שהמחיש עד כמה הזיקנה היא מעבר לפינה ועד כמה החיים קצרים. כי דומה שהיה זה רק אתמול כשראיתי את האם פורחת במלוא נשיותה בבגד ים על חוף סידנא עלי, תמירה, אצילית, כאילו נתלשה מחברה רוסית מיוחסת ואין חלקה עימנו כאן...
עמוד 244 : ...אשתי היא לא ישירה אלא נפתלת, יש לה הרבה העמדות פנים, מחשבות נסתרות ותכסיסים. מרוב העמדת פנים כבר אין לה מושג מתי היא מעמידה פנים ומתי לא. אני תוהה אם העמדת הפנים שלה אינה חרדeה בתחפושת. האם הפחד לצאת חשופה אל העולם הוא שדוחף אותה להחליף תחפושות. אבל דווקא המילה "כאילו" אינה בשימוש אצלה. ה"כאילו" של ההוא בעצם העניין...מוטב לא להגיד מאשר להגיד, האמירה רק מסבכת...
מ-גב הספר : מנתח מהולל, מרדן ואיש מדון המסוכסך עם הממסד הרפואי, תוהה בעקבות מותו של חברו הטוב על יכולתה של הרפואה להושיע ועל מקורה הרוחני של מחלה. געגועיו לחברו מובילים אותו לבדוק את תולדות הקשר העמוק ביניהם ואת טיבם של קשרי חברות בכלל - מה מחבר בין אנשים ומה מפריד, ואיך נראים החיים מנקודת המבט של המוות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!