שלמה שפירא: מכל השירים שפורסמו ב- "פסטיבל השירה הבינלאומי ה-7" ראיתי לציין את המשורר/מסאי/מתרגם ופובליציסט - "סלמאן מצאלחה" דרוזי-ישראלי והוא כותב על "השפה שבה דוברים המלאכים"

שלמה שפירא

מכל השירים שפורסמו ב- "פסטיבל השירה הבינלאומי ה-7" ראיתי לציין את המשורר/מסאי/מתרגם ופובליציסט - "סלמאן מצאלחה" דרוזי-ישראלי (נולד ב- 4 בנובמבר 1953) והוא כותב על "השפה שבה דוברים המלאכים" - "ילדים אחרים חלמו להיות רופאים, עורכי-דין או מהנדסים, אבל אני, כשנשאלתי מה ארצה כשאגדל, עניתי תמיד: משורר - למרות העובדה ששני הורי לא ידעו קרוא וכתוב. ברבות הימים למדתי שלהיות בעצם עונש ולאו דווקא ברכה : השירה היא כלא בתוך תוהו האפשרויות שמזמנת לנו השפה ביד כה רחבה. שפת השירה מתחרה עם בורא העולם מפני שהיא מנסה לעצב מחדש את עבודתו המרושלת, הבלתי-גמורה. לשירה עצמה אין תחושת זמן או תחושת מקום או תחושת לאומיות. השירה אוצרת בעצם מהותה את הזמן כולו, ובה בעת היא מתקיימת בכל המקומות, חווה את כל החיים ומדברת בעת ובעונה אחת לכל הלאומים. אך למרות שהשירה היא כלא, היא מאפשרת לנו להימלט על כנפי המילים לספירות אחרות, לנחות בארצות אחרות ובתקופות אחרות, מפני שהשפה היא מולדתו האמיתית והיחידה של המשורר. ולמרות המסורת הערבית המספרת כי בגן עדן מדברים ערבית, ולמרות שזוהי השפה שבה דוברים המלאכים, אני יכול להעיד מניסיוני האישי כי הערבית היא גם אחת השפות המדוברות בגיהינום.

בחדר האפל

בחדר האפל, רואים דברים

שלא רואים בחדר המואר.

האור הזר שבא ממרחקים,

חומק אל החצר כצל שתש 

כוחו בפני החשכה. צפור

שחורה על אדן החלון,

יונקת דבש בתוך הערפל.

אני נושא ברכה מספר

הסתרים, חושף את הספור

של עמק הבכא. האיש

אשר שחה במים רדודים,

אוסף דגי זהב מתוך

השלוליות. שומר אותם

מפני השודדים. לילד

שטבע בתוך דמעה לחה.

בחדר האפל, זוכרים

דברים שונים שנשכחו

בארצות נכר. בחושך

שעולה מתוך הגעגועים

לילד שאיננו, יש חדר

אחורי, מלא בזכרונות

של ילד מבוגר. אטום

כמו עבר שלא ידע הווה.

צפוף, כמו חיים

במוות מיותר.