שלמה שפירא
שלמה שבא / כתובים מתוך הספר "דרך במדבר - סיפורו של סולל-בונה, עם עובד, 1976
"יוסף הפטמן" שר בסתיו תרפ"א (1920-1921) את המנון העובדים שסללו והיה נחלת כל עובדי הכבישים:
" נחיה ראשונים,
כך אמרנו אח אל אח,
אנחנו נהיה בין הבונים.
נט המיתר, נט אנך.
אנו נסול את הכבישים,
נחצוב צור לאבני גיר,
'הידד' יענו הפטישים
בשירנו את השיר. "
***
כל הכבישים בימים ההם, ידע אורחים רבים, שהובאו לראות איך עובדים החלוצים. יום אחד זכה כביש עפולה-נצרת בחלוץ מיוחד במינו - "אדוין סמואל", בנו של הנציב העליון, שהיה קצין בצבא הבריטי ונספח לועד הצירים. אותו איש צעיר, שמצא לו נערה ארץ ישראלית ועמד לשאתה לאישה, ביקש לטעום טעם חייהם של סוללי הכביש. כתום חודש ימים בא למזכירות לבקש את שכרו. פועל רגיל היה מתבקש לחכות שבועות אחדים, אבל אדוין סמואל קיבל את שכרו מיד ועזב את המחנה שמח וטוב-לב. אדוין סמואל זכה לפזמון מיוחד:
" גיבורים אנחנו,
ידוע לכולם.
לחבורת העמק
שeם יש בעולם.
יצאו לה כבר מוניטין
בכל פינות תבל
מי עובד אתנו?
- בן הרברט סמואל! "
מ- עמוד 51
..."ברל רפטור" בא עם קבוצת "החלוץ" מאוקראינה בשנת 1920. בבואם לחיפה הופיע לפניהם "יהודה קופלביץ-אלמוג" ו- "מנדל אלקינד" והציעו להם ללכת לכביש מגדל. דב הוז הציע: לחיפה, שם צומחת עיר, שם יהיה נמל ונחוצים פועלי נמל יהודים...בא רמז לפני הקבוצה וסיפר כיצד הוא רואה את חיפה לעתיד: כרך גדול, עיר חרושת, עיר של רבבות פועלים יהודים, בה יתמזגו יוצאי אירופה עם הספרדים ועוד ועוד. החליטו לצאת לחיפה. עבדו בחציבת אבנים בשביל מזח בנמל, שבעה יהודים בין מאות ערבים. גרו בעיר העתיקה . את האבנים חצבו בואדי רושמיה. בבוקר, בדרכם לעבודה, היו עוברים בשוק הערבי, קונים פיתה, גבינת ברינזה, תפוחי-זהב, כוס חלב עזים, והרי ארוחת-בוקר. בערב אכלו במטבח הפועלים. שנה לאחר-מכן נסתיימה עבודת המזח. אמר רמז: לנמל מגיעות סחורות בשביל יהודים. בעמק-העורף לחיפה-קם ישוב יהודי. צריך להיכנס לעבודה בנמל. פועלי הנמל היו ערבים בלבד, השכר היה נמוך מאוד. אמרו רמז ודוב הוז - אפילו השכר מועט מאוד, דין הוא שיהיו יהודים בנמל. אין להזניח מקום זה. עבדו רפטור וחבריו כסבלים בנמל. אז לא הגיעו האניות עד החוף - הן עוגנו בלב הים וסירות העבירו את המטען למזח. הסוחרים היהודים לא ששו לתת עבודה ליהודים - יקרנים הם מן הערבים ו"מחוצפים". שיכנעו את הסוחרים בטוב וגם באיומים, עד שנמצאו שנים-שלושה סוחרים, שהסכימו לתת עבודה לפועלים היהודים. אחר כך נוספו עליהם סוחרים אחרים. ואז נודע על אניית הפחמים ואמרו שזה מבצע גדול ויהודים צריכים להוכיח,כי הם יכולים לעסוק גם בעבודה השחורה ביותר. התכנסו נכבדי ההסתדרות לטכס עצה היכן ישיגו את מאות הפועלים למלאכה זו. החליטו: נצא לכבישים, נפסיק את העבודה, נגייס את הקבוצות , והכל עבר לחיפה! צריך להציל את ציונות!
מ- עמוד 62
..לא היה לו מעיל ל-פרומקין ו-רמז השאיל לו את מעילו העשוי חקי, שמו את הכסף בכיס הפנימי והשמש התימני של המשרד תפר את הכיס כדי שלא יאבד הכסף או שלא ייגנב. יצא פרומקין דרך שכם, עפולה וטבריה ואחרי יומיים הגיע למגדל. נתן את הכסף לגזבר הגדוד ונגולה אבן מעל לבו. בתוקף עבודתו נועד פרומקין הרבה עם דוקטור רופין, שהיה ממונה על ההתישבות החקלאית. רופין כלכלן ואיש-מדע, יליד פרוסיה וחניך אוניברסיטות ברלין, שהיה רחוק מן העולים יוצאי רוסיה ופולין - הוא שעזר להם ועודדם. רופין האמין, כי בהם, בפועלים, עתידה של ארץ-ישראל וזה בשעה שמנהיגים ציונים נכבדים סבורים היו, כי עתידה ארץ-ישראל להתפתח בכוח ההון היהודי הפרטי ואין לעודד קבוצות "קומוניסטיות" וארגונים סוציאליסטים. רופין עשה כל שביכולתו כדי לעודד את ההתיישבות הפועלית ולעזור למפעליה. שתי דוקטרינות חידש רופין. הוא היה אומר: "אני סוחר בין סוחרים, אני יודע היטב מה ערך הכסף, הידע והמומחיות, אולם אני יודע גם, באלה בלבד לא תיבנה ארץ-ישראל. בפועלים מצאתי מה שחשוב יותר מכל סעיפי הכלכלה - התלהבות ואמונה. ועוד היה אומר: "בארץ ישראל יהיה ערך למעשה הנעשה בזמן הנכון. לא יהיה אפשר לתקן איחורים. איחור בעליה, בקניית קרקע או בבנין יהיה אסון שאין לו כפרה."
רופין לא היה איש ההסתדרות, אבל חבר לאותם מנהיגי פועלים שחשו, כי יש למהר ולעשות!, אומר פרומקין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!