שלמה שפירא
"הזר" ל- אלבר קאמי (הפילוסוף והסופר) - (1985 הדפסה ראשונה, 2011 הדפסה חדשה מתוקנת), הוצאת "עם עובד". תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן
פרקים: "הזר" (7-93), "שיבה לטיפזה" (95-105), "אחרית דבר" (107- 121). הספר נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה והקוראים נתלו בו כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות ובא לעולם בנקודת מפנה של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה.
מגב הכריכה: "מרסו הוא פקיד זוטר צעיר שחי באלג'יריה, בתקופת השלטון הצרפתי ומתאר את חיי היום-יום הצנועים, החדגוניים שלו כשרשרת של מעשים מכניים, חסרי משמעות, שלא מעלים ולא מורידים לגביו. מקצתם הכרחיים, מקצתם מותרות ובאים לספק את צרכיו החושניים...הוא לא אוהב ולא שונא, ולא אכפת לו מכלום, ובכל זאת הוא רוצח בן אדם - ועל כך הוא נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי".
עמוד 60 : ...לי היה קל יותר מאשר לאחרים. ובכל זאת, בתקופה הראשונה של המעצר הדבר שהקשה עלי ביותר היה זה שמחשבותיי היו מחשבות של אדם חופשי. התחשק לי, למשל, להיות על החוף ולרדת לים. כשתיארתי לי את קול הגלים הראשונים תחת כפות רגלי, את כניסת הגוף למים ואת תחושת השחרור שהייתי חש ברגעים כאלה הרגשתי פתאום כמה קירות הכלא שלי קרובים זה לזה. אבל הדבר נמשך חודשים מעטים. אחר כך היו לי רק מחשבות של אסיר. חיכיתי לטיול היומי בחצר או לביקור של העורך דין שלי. ועם הזמן הסתדרתי מצוין. לעתים קרובות באותה תקופה חשבתי לי שאילו הייתי צריך לחיות בתוך גזע של עץ יבש ולא היה לי אלא עיסוק אחד: להתבונן בכיפת השמים שמעלי, הייתי מתרגל לזה בהדרגה. הייתי מחכה לציפורים החולפות או לפגישת העננים, כמו שכאן אני מחכה לעניבות המשונות של העורך דין שלי וכמו שחיכיתי בסבלנות, בעולם אחר, ליום שבת, כדי לחבק את גופה של מארי. אבל כשאני מהרהר בדבר היטב, מתברר לי שלא הייתי בתוך עץ יבש. היו אנשים אומללים יותר ממני. אגב, הרעיון הזה היה רעיון של אמי והיא חזרה עליו לעתים קרובות: שלכל דבר מתרגלים בסוף.
עמוד 97 : "בנפש מורתחת הפלגת הרחק מבית אבא, עברת את צוקי הים הכפולים, ואתה יושב בארץ נכר / מeדאה." כבר חמישה ימים ירד על אלג'יר גשם בלי הפוגות, סופו שהרטיב אפילו את הים. ממרומי שמים שלא ייבשו כמדומה לעולם, ניתכו על המפרץ מטרות לא פוסקים שנעשו צמיגים מרוב סמיכות. והים, אפור ורך כספוג גדול, תפח לו בתוך המפרץ שאין לו גבולות. אבל פני המים נראו כעומדים כמעט בלי נוע תחת הגשם היורד ויורד...גם מהעיר עצמה, שכל קירותיה הלבנים נטפו לחות, עלה הבל, עלה וריחף לקראת חברו. וכך, לכל מקום שפנית נדמה לך שאתה נושם מים, אפילו את האוויר אפשר היה לשתות. ובכל זאת התעקשתי, אף כי לא ידעתי בדיוק למה אני מחכה, אולי מלבד לרגע שאשוב לטיפזה. ודאי, שיגעון הוא לחזור למקומות של ימי הנעורים ולרצות לשוב ולחוות כשאתה בן ארבעים את מה שאהבת או נהנית ממנו כשהיית בן עשרים - שיגעון גמור, שכמעט תמיד נענשים עליו, אבל השיגעון הזה לא היה זר לי. כבר שבתי פעם אחת לטיפזה, זמן קצר אחרי שנות המלחמה ההן, שחתמו לגבי את ימי הנעורים. נדמה לי שקיוויתי לשוב ולמצוא שם חירות שלא יכולתי לשכוח אותה. ואכן, במקום ההוא, לפני יותר מעשרים שנה, הייתי משוטט לי בקרים שלמים בין החורבות העתיקות, נושם את ריחם של האפסינתינים, מתחמם כנגד האבנים, מגלה את הוורדים הקטנים שעליהם נתלשים בקלות, הוורדים שעומדים בפריחתם גם אחרי האביב... התהלכתי לי מבולבל בחבל הארץ השומם והרטוב, וניסיתי לשוב ולמצוא בי לפחות אותו כוח שלא הכזיב עד כה... ואולם כל אותן שנים חשתי במעורפל שמשהו חסר לי. אדם שזכה פעם אחת לאהוב אהבה גדולה, ינסה כל ימיו לשוב ולמצוא את להטה ואת אורה. הוויתור על היופי ועל האושר החושני הכרוך בו, ההשתעבדות הגמורה לאומללות, מחייבים גדולה שאני עצמי לא ניחנתי בה. אבל הלוא דבר שמכריח לבטל מפניו את כל שאר הדברים לעולם אינו אמתי בעצם. היופי המנותק סופו להתעוות, הצדק המבודד סופו לדכא... ואז, תחת האור הזוהר של חודש דצמבר מצאתי בדיוק את מה שלמענו באתי, והוא ניתן לי על אפם ועל חמתם של הזמנים והעולם, ניתן באמת לי לבדי בתוך הטבע השומם הזה... בשעת הנסיעה בחזרה. הפה הזה חסר השפתיים בוודאי אינו אומר ל אלא את מה שאומר לי קול מסתורי אחר, בתוכי. הקול שמגיד לי כל הימים את בורותי ואת אושרי... שחר מימי, שטוף אור, עלה על הים הזך, מן השמים, הרעננים, שמים שרוחצו שוב ושוב במים רבים והרחציות התכופות האלו העמידום במרקמם העדין והצלול ביותר...מן השמים ירד אור רוטט ששיווה לכל בית, לכל עץ, דמות ענוגה, ראשונות משתאה, באור כזה ודאי הגיחה הארץ בשחר היקום. ושוב נסעתי לטיפזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!