שלמה שפירא: "חרוז כחול של מזל" או "קחו אותי הביתה", ל- נעמי וישניצר, ספר לבני הנעורים/ חליב...בסמטה ב-חלבּ (סוריה)!

שלמה שפירא

"חרוז כחול של מזל" או "קחו אותי הביתה", ל- נעמי וישניצר, ספר לבני הנעורים, 

בספר 17 פרקים (סיפורים), סידרה בעריכה מירה מאיר, 

מהדורה מיוחדת למשרד החינוך והתרבות, ספרית פועלים, 1975

חליב, חליב...בסמטה ב-חלבּ (סוריה)! 

מ-גב הכריכה:

הספר הזה הוא סיפורה של נערה עולה מסוריה, המנסה להיקלט במושב. על רקע התקופה המסוערת של טרם-מדינה היא נתונה לגעגועיה, לאט היא לומדת לשמוח, ותוך כדי אירועים דרמטיים מתחשלת והופכת מ-זכּיה ל-אסתר.

הסיפור הופיע בהמשכים ב"דבר לילדים" בשם "קחו אותי הביתה". זכה בפרס יציב 1972

על המחברת:

נעמי וישניצר, נולדה בצפון בוהמיה. הגיעה ארצה עם כניסתו של היטלר לצ'כיה, התחנכה בבן-שמן במסגרת עליית הנוער לקראת חיים של עמל כפיים. הייתה בין מקימי מושב אביגדור שבדרום, ויושבת בו עד היום הזה

 

עמודים 8-9

...החצר הייתה בנויה כריבוע. כאן הבית, וממול הרפת הגדולה נמוכת התקרה, שבה עמדה האפלולית גם בצהרי היום. באגף כלפי השכנים דיר העגלות, ולידו היה קשור הכלב - חיה צהובה, שעיקרה שיניים, אשר חשפה אותן כנגדה, אם אך העזה להתקרב.

באגף האחר של החצר נמצא המתבן, שאליו הודבק ביתן המטבח, ותוספת מפח, מבנה של עראי, ששימש מקלחת וחדר-כביסה.

"שתוק!" נזפה האם בכלב, כי נבח ומשך בשרשרתו. היה עליה לעבור לידו עם הדליים המלאים להאבסת העגלות. הוא מרגיש, שאינך מחבבת אותו", פסקה האם, באותה נעימה שנזפה בכלב.

הלה נשמע לה והסתפק כארגעה בחרחורים גרוניים כמבקש לומר: חכי עד שבעלתי תסתלק, ואפרע ממך...

עשר פרות היו להם, ואותן עגלות, וזה הכלב. אסתר הזדרזה בעבודתה, לסיימה לפני שהאישה תגמור לחלוב. נכון, לא חיבבה כלבים. בבית למדה רק לפחד מפניהם ולא לאהוב אותם. אבל בראשונה עשויה להתיידד עם הצהוב הזה על אף פחדה, כמו עם כל יצור חי, שיש לשנות אליו את היחס, כיון שבארץ-ישראל אדם על אדמתו, ובעלי-חיים ידידים של אדם על אדמתו. לא כן זכור לה מחלבּ העיר, שכל בעלי-חיים בסמטאותיה הצרות גרם לה פיק-ברכיים. אותה פרה, למשל, שנאלצה לעבור לידה מידי יום ששי, כאשר נשלחה אל האופה להודיע לו, שהקרש עם ככרות-הבצק מוכן וממתין לאפיה. בפינת הסמטה ניצבה אותה פרה, שבעליה הכריז: חליב, חליב, ועקרות-הבית יצאו עם כליהן, והוא חלב להן את הכמות המבוקשת. מדי יום ששי התפללה שהפעם לא תעמוד שם הזו. וכשתפילתה לא נענתה חמקה לידה תוך מלמול שפתיים רועדות: "הושע נא, ה', בשעת צרה", בלא תפילה מעולם לא הייתה מעזה לעבור.

 

הערה שלי!

יש כאן תיאור של חלבן שבא עם פרתו עד הסמטה, חולב על המקום ומוכר חלב=חליב לדיירי הסמטה. את המראה הזה אני זוכר בילדותי בסמטה שבה גרנו בבגדאד!   - הערה שלי! (לפי זיכרונות ילדותי גם בסמטה בבגדאד!)

5.01.2013