שלמה שפירא: ערב השקה ל- "בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה" ספרו של שמואל מורה

שלמה שפירא

 ערב השקה 

ל- "בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה"

ספרו של שמואל מורה

29.3.2012 ב- "מרכז מורשת יהדות בבל" בשיתוף. "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק 

"מרכז מורשת יהדות בבל" בשיתוף

 "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל"

מתכבדים להזמינכם לערב השקת ספרו של

פרופ' שמואל מורה 

"בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה"

 שיתקיים ביום חמישי  ו' בניסן, תשע"ב   29.3.2012 בשעה 18:30 

בבית "מרכז מורשת יהדות בבל", שד' מרדכי בן פורת 83, אור יהודה     

(אוטובוסים: 59, 36 מת"א, 76 מפ"ת, 1 מקרית אונו)

  

בתוכנית:

 18:30  -  התכנסות וכיבוד 

 מנחה  -  פרופ' מאיר חטינה, האוניברסיטה העברית

 

ברכות :

מר מרדכי בן-פורת, נשיא "מרכז מורשת יהדות בבל"  

פרופ' אפרים צדקה, יו״ר הועד המנהל של "מרכז מורשת יהדות בבל"

 מר צאלח עבאסי, מנהל הוצאת  "כל שיא", חיפה 

 

  

דברים :

פרופ' מנחם מילסון, המכון ללימודי אסיה ואפריקה, האוניברסיטה העברית:

"תרומתו של פרופ' שמואל מורה לחקר הספרות הערבית"

 

ד"ר סיגל גורג'י, אוניברסיטת בן-גוריון :

אוטוביוגרפיה אישית כמסמך היסטורי תרבותי" "

 

 ד"ר סמיר חאג', מכללת בית-ברל :

"התייחסות הפלסטינים לזיכרונותיו של פרופ' מורה"

 

 ד"ר     נסים קזז, מרצה וחוקר של יהדות עיראק בזמן החדש :

 "שיר העלייה (אל-רחיל) בעיני קוראים ערבים"

 

פרופ' שמואל מורה, יו"ר המועצה האקדמית שליד ה"מרכז"

                         ויו"ר אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל" 

תגובות וסיכום

 

תכנית מוסיקאלית הזמר עזיז ג'לאל והנגנים סעיד עג'מי והרצל שגיא

דר'' סיגל גורג'י

האוטוביוגרפיה של שמואל מורה

"בע'דאד חביבתי"

כמסמך היסטורי תרבותי 

29.03.2012

זכרונותיו של פרופ' שמואל מורה (חתן פרס ישראל במזרחנות לשנת 1999), בגדאד אהובתי (בע'דאד חביבתי), יצא תחת מכבש הדפוס בחודש מרץ של שנה זו (2012). ספרו החל כסדרה של סיפורי זכרונות שכתב הפרופסור לבקשת עורכי העיתון האלקטרוני בשפה הערבית 'אילאף' (Elaph). בתחילה מורה סרב לכתוב את זכרונותיו בטענה שאישה גרושה רוצים להשאיר במחשכי הזכרון, אולם בשל ההפצרות הרבות נעתר לבקשת העורכים. למעשה, מורה עצמו לא ציפה לרגשות שזכרונותיו יציפו בהם את הקוראים הערבים. ואכן, התגובות לפרסום הזכרונות לא אחרו להופיע והעיתון האלקטרוני הוצף בתגובות שהיו ברובן נלהבות מצד הקוראים הערבים. עידן זה, שבו התקשורת והמידע האלקטרוני גלובליים וחוצים גבולות, מאפשר לקורא הערבי לבטא את תחושותיו הכנות ללא חשש מהצנזורה. כך נפתח סוג של דיאלוג בין הכותב היהודי הישאלי ממוצא עיראקי ובין כותבים דוברי ערבית. בדיאלוג זה הן הכותב והן קוראיו עורכים חשבון נפש עם עברם. הקוראים הערבים שהופנטו מסגנונו ומשיטת כתיבתו של מורה, הבקי בשפה הערבית וברזיה, הביעו רצון לראות את הדברים מקובצים ומלוקטים תחת ספר אחד שניתן להרגישו ולחוש אותו, וכך היה.  

 

הספר שלפנינו הוא ספר זיכרונות שבו מספר לנו המחבר את סיפור חייו וּמְתאר אותם הן בהקשר לאירועים חיצוניים שחווה והן בהקשר לעולמו הפנימי. למעשה, אישיותו מתעצבת, בין היתר, על רקע הקשר עם הסביבה ועל רקע המאורעות שחווה. הכתיבה, כפי שמעיד הכותב בעצמו, פתחה אצלו את הפצע שהגליד ואפשרה לו לערוך חשבון נפש אישי. הכתיבה  סוללת עבורו את התשתית שבה הוא יכול להתמודד ולבחון מחדש מנקודת זמן אחרת את האירועים שעיצבו את דמותו ואת חייו וחייהם של יהודים רבים מקרב יוצאי עיראק.

בביקורתי זו אני מבקשת להשתמש במושג האינטרדיציפלינרי ולטעון שגם ספר זיכרונות [שלא נמצא בארכיונים] יכול לשמש מקור היסטורי רב ערך לחקר ההיסטוריה.

 

ראשיתה של הסוגה האוטוביוגרפית היא בעידן המודרני שבו הדגש עבר מהקולקטיב לאינדיבידואל. יש דגש על הקול האינדיבידואלי ומשום כך יש כתיבה על ה'אני' והתעסקות בו. אם בעבר האני היה חלק מתוך הקולקטיב, הרי שהיום, הוידוי האישי של האני, קרי הסובייקט, הוא חלק מהפאזל ההיסטורי. אשר על כן, אפשר לראות את כתיבת הזיכרונות של מורה כסוג של מקור היסטורי שכתוב בסגנון אסתטי-עלילתי-מעגלי. הזיכרון האישי היום משמש יסוד חשוב בזיכרון הקולקטיבי ואם נצרף לוידוי של מורה ווידויים נוספים על רקע אותם אירועים דוגמת ספרו של דר' סלמאן דרויש, כל שיא' האדא' פי אל-עיאדה (הכל שקט במרפאה); ספרו של סלים פתאל, בסמטאות בגדאד; ספרו של נסים קזז, סיפא וספרא (עמ' 107); ספרו של גדעון שמש, מסעות חיי בארץ הנהריים ובישראל, ועוד ספרים אחרים, הרי שנקבל תצרף שיש בו ללמד רבות על ההיסטוריה התרבותית של יהודי עיראק. ספרים אלה לעתים יכולים לתת תמונה בהירה וכנה יותר של הדברים מאשר כתבים היסטוריים "קאנוניים".  

 

את הזיכרונות שלפנינו אני מכנה, בהשאלה מעמוס עוז, "סיפור על אהבה וחשך" – אהבת המולדת וחשכת הבגידה. בסיפור הזה אפשר למצוא אהבה רבה, אך מצד אחר לא נעדר מקומו של החושך. לאורך כל הזיכרונות אנו מוצאים דיאלקטיקה במרקם היחסים העדין והזהיר בין היהודים למוסלמים שעלול בכל עת להתנפץ לִרְסִיסִים בין אם מקום התרחשות האירועים הוא עיראק, ישראל או לונדון.

 

מורה, שאת מרבית מחקריו כתב בשפה האנגלית, בוחר באופן מודע לכתוב את סיפור חייו בשפה הערבית שהיא שפת אמו. לא זו בלבד, אלא שהספר, שהוא אנציקלופדיה של ידע על התרבות והמורשת היהודית בעיראק, פותח בשיר שחיבר בשפה הערבית וּבוֹ הוא מקיים דיאלוג עם אמו הביולוגית, המסמלת את יהדות בבל, על הגעגועים והבגידה של המולדת האם. שפת האם היא שפת הנפש ומהווה חלק מהזהות התרבותית, ודומה שמחבר הספר שלפנינו מכריז באמצעות שפת הכתיבה, שחוזה הקריאה של הספר מופנה בעיקר אל הקורא הערבי. ואכן, הזיכרונות שהחלו כמאמר בעיתון האלקטרוני 'אילאף' הפכו במהרה לִפְרָקִים בהמשכים שהוצפו בתגובות מצד הקוראים הערבים בכלל והעיראקים בפרט. יש כאן דיאלוג בין הכותב לנמען הערבי ובו הוא מבקש לבוא חשבון עם העם העיראקי ועם הגורל.

 

סגנון הכתיבה ושילובה של השפה הספרותית והמדוברת על משלביה השונים מצליח לצבוע בגוון אותנטי וחי את הכתוב, משלהב את הקוראים ומעורר בקרבם את ה'תשויק' (סקרנות) לקרוא עוד ועוד. מעניינות ביותר הן תגובות הקוראים לדברים שמעלה וכותב מורה בזיכרונותיו. מרבית התגובות מלמדות על אמפתיה והזדהות עמוקה עם הקורא תוך הכאה על חטא ביחסיהם של המוסלמים ליהודים ולמיעוטים אחרים. אין ספק שתגובות אלה מחזקות את המימד ההיסטורי התרבותי של סיפור החיים האינדיבידואלי שמייצג, בסופו של עניין, את קולו של הקולקטיב. סיפורו של מורה הוא למעשה סיפורה של העדה היהודית בעיראק.

דברים אלה באים לידי ביטוי באופני התגובה של הקוראים. כך למשל, אחד המגיבים לַזיכרונות רואה בכתביו של מורה נכס צאן ברזל של תרבות עיראק: "ברכות לכותב המבריק מורה. אני מאחל לך אריכות ימים ומיחל שכל כתביך ייאספו ויקובצו בספר כדי שיתווספו אל מורשת התרבות העיראקית."

 

תגובות אחרות רואות במורה את נציגם האחרון של יהודי עיראק ולפיכך מוטלת עליו האחריות לכתוב ולתעד את הארועים שחווה.

 

אחד המגיבים שואל מה פשעם של היהודים שנגזל מהם רכושם והם גורשו מארץ שחיו בה משך שנים. מורה בעיניו הוא אדם בדרגה אצילית גבוהה שכן כתיבתו מלאת אהבה וגעגועים למולדת העיראקית על אף בוגדנותה. הכותב מכיר בכך שמורה הוא מאחרוני העדים למה שהתרחש בעיראק ולכן לדעתו, מורה נושא אחריות גדולה בכך שהוא מתעד את זיכרונותיו.    

 

התגובות אוהדות עד כדי כך שזיכרונותיו של מורה מעלים בין היתר נקיטת עמדה הרואה בגורלה המר של עיראק בשנים האחרונות עונש לעיראקים על שגרשו את היהודים: "אסונות רבים פקדו את עיראק אחרי שהיהודים גורשו ממנה ואנו לא יודעים מה הצרות הבאות שמחכות לעיראק אחרי שהנוצרים יגורשו ממנה."

 

כותב אחר, המלחין צברי בוטאני הגולה בשוודיה נכנס לאקסטזה ולריגוש מקריאת זיכרונותיו הליריים של מורה עד כדי כך שחיבר שיר ושר אותו בתקליטור מיוחד שנמכר במרכז המורשת. זהו שיר הלל לכבודו של הפרופסור. הוא מציין את השפעת השיר עליו כקורא, ומסיים בקביעה: :מורה הוא בעל הניצחון ועטו הנפלא כותב נכון". כותב אחר משווה את מורה למנורה המאירה את השירה הערבית: "סאמי מורה, אחת המנורות המאירות את עולם השירה הערבית ואת כתיבת הזכרונות. אללה העניק לו מתנה וכשרון נדיר."

 

זיכרונותיו של מורה מעוררים בלב הקוראים געגועים עזים לימי המלוכה בעיראק, כך למשל כותבת עיראקית מכנה את מורה בכינוי "הסופר שלנו"  ואילו חלק אחר מהמגיבים מודים בכך שיהודי עיראק אולצו לעזוב לאירופה, לארה"ב או לישראל בשל היותם נרדפים במולדתם.

אַחַד הארועים המכוננים בסיפור הזכרון של יהודי עיראק היה הפוגרום הנורא הידוע בשם הפרהוד. אלה היו פרעות של מוסלמים ביהודים במהלך חג השבועות של שנת 1941. הרוחות שולהבו בהשפעת הנאצים ו-179 יהודים נרצחו בחג השבועות של תש"א. משיחותיי עם יוצאי עיראק, ביניהם חמי עו"ד עובדיה גורג'י, ומקריאת הזיכרונות ניתן ללמוד כי הפרהוד היה נקודת מפנה מכרעת בתולדות יהודי עיראק. לעומת זאת המוסלמים והקומוניסטים של עיראק מייחסים זאת לפצצות שהטילה הבולשת העיראקית על היהודים.

למעשה, טבח "הפרהוד" סימן את ניפוץ האשליה שהדת לאללה והמולדת לכולם (אל-דין לאללה ואל-וטן ללג'מיע). אמנם השנים שבאו לאחר מכן, היו שנים שהטיבו עם היהודים בעיראק, אך שנים אלה הטיבו למעשה גם עם המוסלמים בשל ההשפעה הבריטית ועשירי מלחמת העולם השניה. יחד עם זה, תגרות, השמצות והערות בגנותם של היהודים לא חדלו להישמע בקרבם גם בתקופה הנידונה, וכפי שמלמד ספר זיכרונותיו של מורה, היהודים, שהיו מיעוט בקרב הרוב המוסלמי מצאו שידיהם כבולות ועליהם להשלים עם גורלם כנחותים במולדתם.

סיפוריו מלמדים שהפרהוד לא נגמר, אלא המשיך בצורה של השפלות והקנטות מצד המוסלמים ובהתרחקות שכניהם המוסלמים מהם. התחושה שליוותה אותי בקריאת הזיכרונות היא שדמם של היהודים מותר בשל עובדת היותם יהודים. דברים אלה מתקשרים היטב עם האירועים שהתרחשו לאחרונה בעולם על רקע התגברות השנאה ליהודים (פיגוע הירי בבית הספר היהודי בצרפת על ידי מוסלמי (19/3/12), הכאת ילד יהודי בצרפת בדרכו לבית הספר בשל היותו יהודי (27/3/12) והמרוקאי שרצח במכות פטיש יהודי (26/3/12), ככל הנראה על מנת שלא יאלץ להחזיר לו את חובו). ההבדל בין האירועים הוא יחסם של השלטונות למקרים: בעוד שבעיראק היתה התעלמות מכוונת ובמקרים מסוימים רק שוחד סייע בידם של היהודים לקבל סיוע מהמשטרה, הרי שצרפת לא עברה לסדר היום, היא מיצתה את הדין עם הרוצח ואף בוחנת את השלכות המקרה על מנת שלא יישנה. הארועים שהתרחשו לאחרונה מלמדים ש'פרהוד' נוסף הוא לא בגדר הבלתי אפשרי.

הילדים ניזונים מגיל קטן ממה שהוריהם והחברה מלעיטה אותם בו. דברים אלה מתחדדים בעיקר בחברה שהיא בעיקרה דטרמיניסטית כמו החברה הערבית, המאמינה בהסתרת האמת (סִתְר), שבה היחיד עוטה עליו את המסכה, כלומר הפרסונה (קנאע), שהחברה מכוונת אותו אליה, ועליו להסתתר מאחוריה ולא לחשוף את שאיפותיו הכמוסות ביותר -  אם  אלה אינן עולות בקנה אחד עם המסכה היוצרת חיץ בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני. דברים אלה באים לידי ביטוי ומומחשים היטב בזיכרון ילדותו של מורה. הילדים המוסלמים נהגו לבקר בבית המשפחה בימי שבת, אך אט אט הרגישו בני המשפחה בהתקררות היחסים. אחד הילדים שנהג לבקר בשבת באופן קבוע כדי להדליק את פתיליית הַחמין של שבת, נעמד ליד דלת ביתם בפחת ובעתה. כשקראו לו לבוא אליהם להדליק את האש שנכבתה, שאל: "אם אבוא אליכם לא תהרגוני?" לא תרצחוני?"  הילד המשיך וסיפר שכנופיית אל-פתווה (תנועת נוער צבאית למחצה, במתכונת הנאצית) הזהירה אותו פן יכנס לבתי היהודים כדי שלא ירצחו אותו שכן היהודים רוצחים את ילדי המוסלמים בחגיהם: "אל-פתווה אמרו לי אל תכנס לבתי היהודים, שאם כן, ירצחו אותך. אמרו [הפתווה] שהיהודים האלה שוחטים את ילדי המוסלמים בחגיהם."  אפשר לראות כאן איך עלילת הדם של דמשק מתעוררת לחיים בעיראק המודרנית. העובדה שאותו ילד התקרב לבית המשפחה וחשש להיכנס אל הבית מלמדת על הקונפליקט שהיה שרוי בו שאלמלא כֵּן, לא היה טורח לעמוד ליד דלת ביתם. מצד אחד ניצבת לפניו האמת הפנימית שלו וידיעתו שהיהודים לא יפגעו בו, ומצד אחר האיסור החברתי להתרועע עם יהודים. דומה שדברים אלה לא היו זרים ליהודי עיראק שככל הנראה הורגלו באירועים מעין אלה ובסתר ליבם קיוו שלא יחוו אותם שוב. הטבחית שואלת מה עוד יעלילו על היהודים? מלבד תחושת תסכול ואכזבה וניסיון לפייס את הילד ולהסביר לו שאינם כאלה, לא נראה שהיהודים יכלו לשנות את פני הדברים. זהו הכאב וזו תחושת הבגידה שחוו יהודי עיראק. ביום בהיר ורגוע יכלו חייהם להתהפך עליהם מבלי שיוכלו לעשות דבר. התסכול ניכר בדברי הטבחית משכונת טטראן שעבדה בביתם בבתאווין היוקרתית וסייעה לאם בָּעֲבוֹדוֹת הבית: "אבוי לאותם פתווה שמלמדים אותו לימוד כזה שחור וצבוע, קלקלו את הילד המסכן וסיממו את מוחו, מה עוד יעלילו עלינו. אל תפחד דחאם, היהודים לא רוצחים."   

הדבר היה גרוע יותר בַּשְּׁכוּנוֹת בהן הרוב היה מוסלמי קנאי ועני. בבשכונות אלה התסכול מהעוני בא לידי ביטוי בתחושת עליונות כלפי היהודים. הילד סאמי, אשר נשלח משכונת בתאווין היוקרתית לבית דודתו בשכונה מוסלמית, לא ידע שמנהגי המקום שונים בִּשְׁכוּנָה זו ועל היהודי נאסר להתגרות במוסלמי. כשילד מוסלמי יחף שאל אותו: "הי יהודי, מה לך שאתה עומד כאן?" ענה לו סאמי שהורגל בשכונת הבתאווין לענות לשאלות בטון כזה במילים: "לך, ממזר, יקולל אביך שהביא אותך וּמי שילד אותך." הדודה נאלצה להפעיל מכבש של לחצים ודברי חנופה לילד המוסלמי הקטן על מנת שיניח לסאמי ולא יחמיר את המצב. האם סיפור זה שייך למורה בלבד? או שסיפור זה הוא גם סיפורה של קבוצה שלמה, שקולו של מורה מייצג בסופו של עניין, גם את קולה? סיפורים כאלה ואחרים מלמדים על מערכת היחסים השברירית כל כך בין היהודים למוסלמים. היהודים חסרי ההגנה נאלצו להבליג על כבודם ולשתוק, היה עליהם לרצות את המוסלמי נותן החסות פן יכעס ויפגע בהם.

עניין נוסף העולה בספר שיש בו ללמד על התרבות שרווחה ועודנה רווחת במגזרים השונים היא תחושת הזרות והנבדלות שליוותה את המחבר בעיראק ומחוצה לה. בבית הספר היסודי כינו אותו יהודי, בישראל כינו אותו עיראקי או משורר עיראקי ובלימודיו בלונדון הסטודנטים הערבים ניתקו כל קשר איתו. הם דאגו להזהיר כל סטודנט ערבי מפני הסטודנט הישראלי שמוצאו מעיראק פן ידבר איתו ויסתבר שהוא מרגל. סיפוריו המרתקים של מורה מלמדים על היחס השלילי לו זכו יהודי עיראק גם מחוצה לה. בזיכרונותיו מתעד מורה את תקופת לימודיו בלונדון ומספר על שיחה שהיתה לו עם סטודנטים יהודים בריטים. אלה האחרונים התפלאו כששמעו שהוא ושני אחיו, הכותבים אף הם דוקטורט, מוצאם מעיראק, שהרי גולדה מאיר הגיעה ללונדון בניסיון לעודד עליית יהודים מאירופה לישראל על מנת לשמור על רוב אשכנזי מפני היהודים השחורים והאנאלפאביתים שהיגרו מארצות ערב לישראל. אם כך, כיצד יתכן שהוא ואחיו אינם שחורים, וכאילו לא די בכך, הם נשלחו לכתוב דוקטורט בלונדון בשל הצטיינותם בלימודים? הבריטים, שאמרו למורה שבשל דבריה של גולדה העדיפו להשאר בבריטניה או להגר לארצות הברית, מלמדים בתשובתם על תחושת העליונות שהיתה ליהודי אירופה ביחס לִיהוּדִים יוצאי ארצות ערב. דברים אלה מחדדים את תחושת הזרות שליוותה את היהודים גם בישראל. אם בעיראק אשמתו ביהדותו, הרי שבאירופה ובישראל אשמתו שמוצאו מעיראק. מעניין לציין כאן, שבניגוד ליהודי ארצות ערב אחרות, יהודי עיראק בחרו להתעלם ולהתעלות מעל הדיכוי והאפליה בישראל. ניצחונו של מורה הוא בכך שהניח את גילויי הגזענות בצד ולא שקע במרה שחורה בגינם. כמו כן, לא החליק לשון על מנת שהאשכנזים יקבלו אותו למילייה שלהם ולא חבש מסכה לבנה על עורו. הוא בחר להוכיח את כישוריו ויכולותיו באמצעות מחקריו פורצי הדרך שעליהם זכה בין היתר בִּפְרס ישראל בשנת 1999.

מצד אחד ניכרים בכתיבתו של מורה געגועים למולדת ולנופיה ומצד אחר העובדה שבו זמנית הוא קשור בכל מאודו לארץ ישראל. על אף הקשר הרגשי ואהבתו הכנה לעיראק, מורה מדגיש את ההבדל בין מדינת ישראל הדמוקרטית, שמאפשרת לאחר ולשונה להביע את דעתו, קיצונית ככל שתהיה, ובין החיים בעיראק שם הזמן תמיד שאול והחרב, דרך קבע, מרחפת מעל.

בכתיבה הוידויית נחשף עולמו הפנימי של המחבר: הוא כותב את הדברים לאחר שהסיר את ה'פרסונה' היא המסכה אותה האדם עוטה במעגל קיומו החיצוני עם סביבתו. בספר הזיכרונות שלפנינו הדברים כתובים בצורה מפורשת ללא מסכה – אין צורך לחשוף את האמת - היא חשופה. האמת הזאת היא חלק מאמת גדולה יותר שמתעדת את ההיסטוריה של יהודי עיראק ותרבותם. 

לסיכום, ניתן לראות שמורה אינו רק פרופסור מחונן אלא גם סופר ומשורר ברוך כשרון פנומנלי שיודע לפרוט את מיתריו על הנימים הרגישים ביותר. 

לפנינו ספר מאלף, ספרותי ועוצמתי שמתעד את ההיסטוריה בצורת זיכרונות מרתקים בסגנון לירי רהוט. סופרים ערבים רבים ציינו שצורת הבעה זו מהפנטת את הקוראים הערבים. כל זאת מבלי שיבחינו שהוא שם רעל בדבש שהוא מגיש להם והם מלקקים אותו בשקיקה. לאמיתו של דבר, פרופ' מורה הולך במסורת המפוארת של מוריו מהאוניברסיטה העברית שדאגו לו ועודדו אותו ולא חסכו מאמץ כדי שימשיך קדימה במחקריו המיוחדים, שפרופ' מנחם מילסון דיבר עליהם בכנס לרגל הוצאת ספר הזכרונות של מורה. הרצאתו המאלפת של מילסון פקחה את עינינו לגבי המהפכה שחולל פרופ' מורה והדרך שפרץ בחקר הספרות הערבית וההיסטוריוגפיה, דבר שהתמיה את גדולי החוקרים בעולם לגבי המסקנות החדשניות שהגיע אליהם בשקידתו ובשיטת המחקר שפיתח בעצמו. דברים דומים בשבחו אמר גם הסופר המצרי המנוח, אניס מנצור (2011-1924): "פרופ' שמואל מורה בר הסמכא היחיד בעולם בחקר ההיסטוריה של מצרים מאת ההיסטוריון המצרי אל-ג'ברתי ובחקר כתבי היד שלו, והוא היחידי בחקר כתבי היד שהשיג אותם לבדו אחרי שאסף אותם מכל ספריות העולם."

  -----

הכותבת היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בו גוריון בנגב