שלמה שפירא: "קפצה" עלינו "שנת האישה הבין-לאומית" / "להיות אישה" - איגרת מ- 'נירה'

שלמה שפירא

"להיות אישה", כתבה 'נירה' כ'איגרת', 1097, בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים.

התייחסותה לנושא הופיעה ב"הדים" 104 עמוד 147,- לשאלות החברה הקיבוצית, הוצאת הקיבוץ-הארצי, השומר הצעיר, שנה מ"א, ניסן תשל"ו, אפריל 1976.

להיות אישה, כמו שבראו אותך, "אם כל חי". להיות משהו שהוא בית, מקום לחזור אליו, להיות משהו היוצר מתוכו את המופלא ביותר - חיים חדשים. להיות אישה, זה דבר נהדר. גם אם זה להיות חלשה, זקוקה לעזרה, לפינוק, לאהבה. להיות משהו חלש...וחזק מאין כמוהו - אישה! זה כל הטוב ב"להיות אישה".

...היום אנו עדים למצב מאוזן יותר. הנשים בחברתנו מקבלות על עצמן תפקידים ניהוליים וחברתיים. בקיבוצים רבים, המזכיר הוא אישה. חבירות מרכזות ועדות חשובות, אחראיות כמעט בלעדית לכל שטח החינוך והבריאות, מנהלות ענפי-שירות וצריכה בהיקף רחב ובסמכויות רבות. האישה נשארת אישה, ועם זה - ערכה בחברה רב.

 

בראשית השנה האזרחית "קפצה" עלינו "שנת האישה הבין-לאומית". אכן, יש מה לציין וצר לי, שהמוקד הוא דווקא על שחרור האישה. איזה שחרור? ממה רוצות הנשים להשתחרר? משטיפת כלים? מהורקת פח-האשפה? מניקוי הבית? זאת הבעיה המעיקה על האישה?)

מי שמקופח בחברתנו הוא הגבר. מקופח מטבע-בריאתו. הוא מפסיד את הדבר הנפלא ביותר שקיים, ושהאישה זכתה בו: האפשרות להביא ילד לעולם, ההיריון, הלידה, ההנקה; היצירה המושלמת, שהשתתפות הגבר בה היא כה מעטה. האושר שלך, כשאת מחזיקה לראשונה ביצור, שזה עתה הענקת לו חיים. החוויה הנדירה, שככל שהיא חוזרת על עצמה - עוצמתה אינה נחלשת...

בבקשה מכן. אל תספרנה לי על קווי-יצור בתעשייה, על הרצון להיות מנהלות, להיות בכירות, להיות גדולות יותר. אנו גדולות דיינו. ושוות? שוות למי? הטבע יצר גבר ואשה והועיד להם תפקידים שונים. וכל הליגות-לשחרור-ושוויון-האישה לא ישנו את הנתון.

ברגע שנשמע צופר-האזעקה הראשון הם הולכים - ואנחנו נשארות, ואז נגמר כל השוויון. אכן, התפקיד שלנו חשוב וחיוני קודם-כל עבורם. אנחנו מסמלות את כל מה שהם חולמים עליו בתוך האש. אנחנו האור בחלון כאשר הם חוזרים הביתה. אבל אנחנו כאן - והם שם. והם עלולים להשאיר שם אברים מגופם ואת נשמתם, ואף לא לחזור...ואז יקירותי, נגמר השוויון. פשוט איננו.

יש אספקטים רבים למאבקים של פועלים. וביניהם גם של פועלות. צריך להתמקד על הדברים העקרוניים. על שכר-שווה ותנאים-שווים לעבודה-שווה של גבר ואשה ואיש-מיעוטים. כן, רבותי, יש עיוותים. הם ישנם גם בחוק-האישות, שאנו חיים לפיהם. עיוותים, הפוגעים באשה. צריך להילחם ולנסות לתקן את הניתן לתיקון.

אינני חושבת, שאנו צריכות להילחם על שוויון בחלוקת מקומות-עבודה ואפשרויות-קידום בין נשים בעלות-משפחה לבין גברים (הרווקות ממילא משקיעות הרבה ומגיעות רחוק כשהן מוותרות על חיי משפחה). זכותם של המעסיקים לבחור בגבר למשרה פנויה, גם אם ימי-העבודה שהוא מחסיר בשירות-המילואים שווים לימים שאת מחסירה בימי האימהות.

העבודה היא הפיצוי של הגבר. זה המקום בו הוא יכול וצריך להוכיח את עצמו. המשפחה, האימהות - זה ייעודך וזה טבוע עמוק-עמוק בתוכך...

הקיבוץ הוא, אולי, הדוגמא הטובה ביותר. תמורות קיצוניות, שחלו תוך זמן קצר יחסית. עם היוסד הקיבוץ היה שוויון מקסימלי בין המינים. הנשים עבדו עם הגברים בכל העבודות הקשות, היו שוות להם בכל, גם במראה שלהן. אחר-כך באה הריאקציה החריפה ובת-הקיבוץ התכנסה לתוך ביתה, הפריזה בטיפוח עצמה, בטיפוח ביתה, בדאגה לבעל ולילדים, וכל זה בגיבויו של הגבר ולהנאתו. פעולתה ומעורבותה במשק ובחברה ירדו בהתאם.

היום אנו עדים למצב מאוזן יותר. הנשים בחברתנו מקבלות על עצמן תפקידים ניהוליים וחברתיים...

29.03.2014