שלמה שפירא: איזהו הכוח היציב ביותר? כוחו של שקר מוסכם / איזהו המסוכן בחומרי ההרס? כל האמת, כשהיא נתונה במוח אחד (מתוך: "דב פרלמוטר, לזכרו")

שלמה שפירא

"דב פרלמוטר, לזכרו", 

55 עמודים, קיבוץ דגניה 1943

(1944-1900) (נולד בקורילנציה שבפודוליה, עלה ארצה כנער ולמד ב"גימנסיה הרצליה ועזב את הארץ והיה מ- מארגני "החלוץ" בקישיניב 1923ושימש חבר במרכזה. לפני עלותו ארצה, הצליח להפוך את "החלוץ" הרומני לכוח חשוב בשלהי העלייה השלישית ובראשית העלייה הרביעית ומסיבות שונות לא הצליח  ונכשלה העלייה החלוצית מרומניה. בשנת 1926עלה שוב ארצה.

בארץ נשא ברמה את דגל כיבוש העבודה ונצרף בכור-ההצרף והייסורים של חוסר עבודה, התנכרות איכרים, משמרות, בויקוטים ושנאת הפועל. תכונות אלה עשאוהו מקובל ומכובד על הצבור, בחדרה וברחובות, ועל שכמו הוטל התפקיד של מזכיר ראשון למועצת פועלי רחובות. הוא הצטרף לקבוצת דגניה ב' ופרשת חייו בקבוצה - עשר שנות חייו האחרונות- היו גולת הכותרת של חייו בפשטותם ובכנותם...איש שסימל כוח, יציבות וחיוניות...

 

 

התוכן:

על קברו - א. האפט

לדמותו - יונה

דב פרלמוטר - קדיש

בשליחות - י. פרומקין

הוא היה ישר...מסר את נפשו ללא כל שיור לציבוריות - דניאל

היה מן הראשונים אשר פרצו בימי הסער לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לעלות לארץ-ישראל - מנח רולל

על בוריה פרלמוטר הידיד, איש התנועה ובעבודת התנועה מצא את שביל יחוד - ברוך צוקרמן

מאמרים ורשימות:

על הקבוצה, הרהורים, על "האיזהו הכוח היציב ביותר? - כוחו של שקר מוסכם.

איזהו המסוכן בחומרי ההרס? - כל האמת, כשהיא נתונה במוח אחד.

חלוץ" וההכשרה, לעתיד הנוער בגולה, לשאלת שכונת הפועלים ע"י המושבות, על ספרות עברית, על היצירה, הרדיו, עם קריאה ב"רשומות", גלגולו של מזל או ציוני דרך?, אני כופר באפיקורסות שלנו, קטעי מחשבות.

 

מתוך "קטעי מחשבות":

מעטים המושגים השוללים כל כך איש את רעהו, כמושגי האיחוד והאחידות.

 

על ספרות עברית - מעמוד 41:

...אנו רעבים לספרות. המנה המוגשת לנו כיום אינה מספקת אותנו. זעומה היא, פחות מדי מגוונת. תביעותינו מהספרות העברית החדשה עצמו לאין ערוך. אנו דורשים ממנה לא פחות מאשר את הכול. עליה לפצות אותנו בעד אותם ערכי ספרות, ששמשו בשעתו לעמנו מזון לדורות ושהונחו על ידינו לקרן-זווית; עליה לשמש פיצויים בעד הנתחים השמנים, שהיו נופלים בחלקנו משולחנות זרים, שהיינו מסבים אליהם; עליה להיענות לדרישות חדשות ומתחדשות לבקרים, המופיעות תוך הבראתנו. ולאור התביעות הללו מתברר, כי דלים אנחנו. ובכן?

עולה בזיכרוני חרוז מאת אחד מגדולי משוררנו, אורי צבי: "נקראתי לסעודת עניים ואבוא". ואני רואה בו ביטוי לתמצית המסכת של חיינו ומפעלנו כאן.

לסעודת-עניים נקראנו, ובאנו.

והעובדה שבאנו לסעודה זו, וכי בהכרה, מרצון, במחשבה תחילה באנו אליה, היא העיקר, היא הקובעת.

רבים בשולחנות העשירים שחילקו לנו מדשנם. גם כיום רומזים הם לנו, מושכים אליהם, מציעים מכל טוב אשר בם, ואכן, יש בידם להעניק לנו רב.

אך עינינו לסעודה האחרת, הדלה, משלנו.

לא נעלים: רעבים אנחנו.

אך גם זאת נדע: התחלנו להבריא.

28.03.2014