"ארוס ופסיכה / על התפתחות הנפשית של היסוד הנשי" מאת: אריך נוימן, מגרמנית: מרים רון-בכר, המסתמך על "אמור ופסיכה" מאת: אפולינוס. מלטינית: יורם ברונוסקי, ספריית פועלים, הדפסה רביעית, 1987
מתוך אחרית דבר:
...הסיפור "אמור ופסיכה" המועבר אלינו ב"חמור הזהב" אינו פרי המצאתו של אפולינוס. החומר המעוצב בצורת-אגדה על-ידי אפולינוס, שאוב ממקורות עתיקים הרבה יותר...
כמעט כמו בכל אגדת-עם נכלל גם באגדה זו חומר מיתי שהוצא אל-מחוץ למיתולוגיה הרשמית על-ידי התרבות השלטת...גילויה המקסים ביותר הוא בכך, שבצד שפע אפיונים והקשרים מיתיים במובהק, אגדה זו מתארת התפתחות המוסבת דווקא על שחרורו של היחיד מן העולם-הקדמון של המיתוס, כי שחרורה של פסיכה הוא שחרורה של הנפש האנושית...
הפסיכולוג מעוניין יותר במשמעות הסיפור כולו, כשלימות. וכיצד משמעות זו מתגלמת בחלקיו השונים של הסיפור, ופחות מעוניין במקורות ובהיסטוריה של חלק וחלק בפני עצמו, הנכלל בסיפור. תפקיד זה הוא משאיר לפילולוגים ולהיסטוריונים של הדת...
ניתן להוכיח את עתיקותם הקדומה של כמה מוטיווים מרכזיים במיתוס פסיכה...שאין הנפש מיטהרת ומזדככת באורח פאסיווי גרידא, אלא כופה בפועל את התהליך הזה עצמו גם על מאהבה-עמיתה ארוס,...אין פסיכה מתפתחת ומשתנית לבדה, אלא גורלה כרוך-ונכרך לבלי-הפרד בגורל עמיתה ארוס. מטעם זה מיתוס פסיכה הינו מיתוס של היחסים בינו-לבינה, בין גבר לאשה בכלל...
אם נעיף מכאן מבט לאחור ונשאל את עצמנו, כיצד ייתכן שאגדת-פסיכה, המהווה מסמך מרכזי של הפסיכולוגיה הנשית, הועברה אלינו ובלי-ספק גם עוצבה במידת-מה דווקא על-ידי גבר, אין התשובה קשה במיוחד...
עבור אפוליאוס, כמו עבור רבים מבני תקופתו, אותה מערכה תרבותית אובייקטיבית נהפכה להתנסות סובייקטיוית באמצעות החניכה אל תוך המסתוריות של איזיס, שאותן תאר ב"חמור הזהב", ואשר באמצעותן הפסיכולוגיה המטריארכאלית נהפכה לחוויתו האישית-פנימית של הגבר.
אך מעבר לכך, חווית החניכה הדתית הייתה להתנסות אישית מכרעת של האיש אפוליאוס, בהיותו אחד מאותם אנשים יצירתיים, שלחוויות-יסוד שלהם שייך - כדין היסוד הנשי - הכורח ללדת, ואשר בקרבם "פסיכה מוליכה".
מתבררת בספר זה, הקבלה בין נושאים חוזרים-ונשנים בהתפתחות התודעה של היחיד לבין פרקי מיתוס המסתברים כציוני דרכים בהתפתחות התודעה האנושית בכלל.
31.03.2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!