שלמה שפירא
"היה שלום מר צ'יפס" מאת ג'יימס הילטון, מהדורת "לאשה" - השבועון לבית ולמשפחה, 1961, 64 עמודים, כריכה רכה
מסלול חייו של מורה שימש לסופרים נושא מלבב בספוריהם. המורה השקוע בראשו ורובו בהוראת הטוב והלבבי והצודק, הוא גבור, לא של מעשי גבורה אלא בהתמדתו. ג'יימס הילטון הגיש בכישרון רב, ובמספר המלים המצומצם ביותר, בספר זה את המורה הזקן מר צ'יפס, המתחיל את תפקידו כאדם צעיר בן 20 לערך, ואת אשר עבר עליו בבית ספר אחד, במקום אחד, בתפקיד הנראה חד-גווני אלא שהוא ממלא אותו בתוכן נעלה. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. והמורה המרושל המקפיד אך מעט ביחס לעצמו, עולה ונהפך לאישיות ממדרגה ראשונה, ולמרכז המושך אליו את תשומת הלב, את החיבה ואת יראת הכבוד של הסובבים אותו ואף של הקורא.
...אפשר שכן היה, הוא זוכר את העמידה במבחן הנורא של השיעור הראשון, שעת השקיכה בערבו של יום ספטמבר לפני יותר מחמישים שנה; אולם גדול מלא בארבארים חסונים המוכנים להתנפל עליו כעל טרף חוקם. צעירותו, פניו הרכים, הצווארון הזקוף, זקן-הלחיים (אופנות נושנות שהבריות החזיקו בהן באותם הימים), כולו נתון לחסי חמש מאות ליסטים משולחי-רסן, שההתגרות במורים החדשים היתה בעיניהם שעשוע נחמד, משחק מגרה וכעין מסורת. נערים חביבים והגונים כל אחד כשלעצמו, אך כהמון, חסרי רחמים וממצי-דין...
..."צ'יפס", אמרה לו, "הם שוגים, יודע אתה, ואני הצודקת. אני צופה קדימה אל העתיד, הם ואתה מביטים אחורנית כלפי העבר.אנגליה לא תהיה לעולם מחולקת בין "קצינים" ו"בני יתר הדרגות...
...וזה היה נכון במידה ידועה. כי עם המאה החדשה רכש לו בגרות שמיזגה את סגולותיו ואת בדיחותיו, הנישנות תכופות, להרמוניה אחת. שוב לא היו אצלו פעם בפעם, אותן הפרעות קלות שבהטלת המשמעת, ולא חסר בטחון בעבודותיו ובערכו. הוא מצא כי גאוותו על ברוקפילד החזירה אליו הד, והיה רשאי להתגאות בעצמו ובעמדתו...
...1917, 1918. צ'יפס עמד בסערות הימים ההם, בכל בוקר היה בא לחדר העבודה של המנהל, מעיין בענינים הדורשים סידור, מקבל תלונות ובקשות. מתוך נסיוני הגדול צף ועלה בטחון בעצמו, מלא רוך וטוב-לב, לשמור על חוש המידה. הלא זה העיקר. לחלק גדול מן העולם אבד החוש הזה. שמור עליו בכל מקום שעוד יש לו, אך ראוי שיהיה לו, - משכן.
...אחרי 1929 לא יצא צ'יפס מתחומי ברוקפילד - לא נכח אפילו בסעודת הבוגרים שהיו נערכות בלונדון, הוא חשש להצטננויות, וכשהיה ער עד שעה מאוחרת היה מתעייף ביותר...
...אותן השנים שלפני פרישתו ב-1913 היו מוצפות תמונות שנחרתו היטב בזכרון. בוקר יום מאי, צילצול פעמון בית-הספר בשעה בלתי רגילה. הכל נקראו להתאסף באולפ הגדול. ראלסטון, המנהל החדש, מנופח כבישוף ומלא הכרת-חשיבותו, מסתכל בהמון במבט זועם, קר ורב-אומר. "כולכם תצטערו לשמוע, כי הוד מלכותו המלך אדוארד השביעי נפטר הבוקר...כי תמיד בכל מה שהתרחש וכל מה שנעשו דרכי הפוליטיקה מסובכות ועקומות, היתה בו אמונה באנגליה. בבשר ודם האנגלי, ובברוקפילד כמקום שערכו הממשי היה במידה שהקליט את עצמו יפה ובתואם גמור לתוך הנוף האנגלי. הור ראה בחזונו, שהלך ונעשה ברור יותר במרוצת השנים, כי ימי הרווחה של אנגליה ספו-תמו. אומה החותרת בהצרי תעלות אשר טעות כחוט השערה עלולה להמיט עליה אסון. הוא זכר את יובל-היהלום של המלכה ויקטוריה, היה זה יום שכולו חופש מלימודים בברוקפילד, והוא לקח את קאטי אתו לראות בתהלוכה. המלכה הזקנה שהיתה לאגדה, ישבה במרכבה כבובת-עץ מתפוררת, וזה היה בזה סמל הנחרת בלב, לדסרים רבים אחרים, הקרבים, כמותה אל קיצם. האם היתה זו רק נעילה של מאה שנים, או סוף תקופה? ואחר כך, עשור השנים הקדחתני - ימי מלכותו של אדוארד, כעעשית חשמל שאורה נעשה בהיר יותר ולבן יותר לפני דעיכתה.
שביתות והשבתות, משתאות עם יין שמפניה ותצעודת מחוסרי עבודה עבודת הסינים, הריפורמה של שיטת המכס, "דראדנאוט", הטניה של הוד מלכותו, מארקוני, שלטון-בית לאירלנד, ד"ר קריפאן, סופרג'יסטיות, מסילות הברזלשל צאטאלז'ה...
"היה שלום מר צ'יפס" מאת ג'יימס הילטון, מהדורת "לאשה" - השבועון לבית ולמשפחה, 1961, 64 עמודים, כריכה רכה
מסלול חייו של מורה שימש לסופרים נושא מלבב בספוריהם. המורה השקוע בראשו ורובו בהוראת הטוב והלבבי והצודק, הוא גבור, לא של מעשי גבורה אלא בהתמדתו. ג'יימס הילטון הגיש בכישרון רב, ובמספר המלים המצומצם ביותר, בספר זה את המורה הזקן מר צ'יפס, המתחיל את תפקידו כאדם צעיר בן 20 לערך, ואת אשר עבר עליו בבית ספר אחד, במקום אחד, בתפקיד הנראה חד-גווני אלא שהוא ממלא אותו בתוכן נעלה. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. והמורה המרושל המקפיד אך מעט ביחס לעצמו, עולה ונהפך לאישיות ממדרגה ראשונה, ולמרכז המושך אליו את תשומת הלב, את החיבה ואת יראת הכבוד של הסובבים אותו ואף של הקורא.
...אפשר שכן היה, הוא זוכר את העמידה במבחן הנורא של השיעור הראשון, שעת השקיכה בערבו של יום ספטמבר לפני יותר מחמישים שנה; אולם גדול מלא בארבארים חסונים המוכנים להתנפל עליו כעל טרף חוקם. צעירותו, פניו הרכים, הצווארון הזקוף, זקן-הלחיים (אופנות נושנות שהבריות החזיקו בהן באותם הימים), כולו נתון לחסי חמש מאות ליסטים משולחי-רסן, שההתגרות במורים החדשים היתה בעיניהם שעשוע נחמד, משחק מגרה וכעין מסורת. נערים חביבים והגונים כל אחד כשלעצמו, אך כהמון, חסרי רחמים וממצי-דין...
..."צ'יפס", אמרה לו, "הם שוגים, יודע אתה, ואני הצודקת. אני צופה קדימה אל העתיד, הם ואתה מביטים אחורנית כלפי העבר.אנגליה לא תהיה לעולם מחולקת בין "קצינים" ו"בני יתר הדרגות...
...וזה היה נכון במידה ידועה. כי עם המאה החדשה רכש לו בגרות שמיזגה את סגולותיו ואת בדיחותיו, הנישנות תכופות, להרמוניה אחת. שוב לא היו אצלו פעם בפעם, אותן הפרעות קלות שבהטלת המשמעת, ולא חסר בטחון בעבודותיו ובערכו. הוא מצא כי גאוותו על ברוקפילד החזירה אליו הד, והיה רשאי להתגאות בעצמו ובעמדתו...
...1917, 1918. צ'יפס עמד בסערות הימים ההם, בכל בוקר היה בא לחדר העבודה של המנהל, מעיין בענינים הדורשים סידור, מקבל תלונות ובקשות. מתוך נסיוני הגדול צף ועלה בטחון בעצמו, מלא רוך וטוב-לב, לשמור על חוש המידה. הלא זה העיקר. לחלק גדול מן העולם אבד החוש הזה. שמור עליו בכל מקום שעוד יש לו, אך ראוי שיהיה לו, - משכן.
...אחרי 1929 לא יצא צ'יפס מתחומי ברוקפילד - לא נכח אפילו בסעודת הבוגרים שהיו נערכות בלונדון, הוא חשש להצטננויות, וכשהיה ער עד שעה מאוחרת היה מתעייף ביותר...
...אותן השנים שלפני פרישתו ב-1913 היו מוצפות תמונות שנחרתו היטב בזכרון. בוקר יום מאי, צילצול פעמון בית-הספר בשעה בלתי רגילה. הכל נקראו להתאסף באולפ הגדול. ראלסטון, המנהל החדש, מנופח כבישוף ומלא הכרת-חשיבותו, מסתכל בהמון במבט זועם, קר ורב-אומר. "כולכם תצטערו לשמוע, כי הוד מלכותו המלך אדוארד השביעי נפטר הבוקר...כי תמיד בכל מה שהתרחש וכל מה שנעשו דרכי הפוליטיקה מסובכות ועקומות, היתה בו אמונה באנגליה. בבשר ודם האנגלי, ובברוקפילד כמקום שערכו הממשי היה במידה שהקליט את עצמו יפה ובתואם גמור לתוך הנוף האנגלי. הור ראה בחזונו, שהלך ונעשה ברור יותר במרוצת השנים, כי ימי הרווחה של אנגליה ספו-תמו. אומה החותרת בהצרי תעלות אשר טעות כחוט השערה עלולה להמיט עליה אסון. הוא זכר את יובל-היהלום של המלכה ויקטוריה, היה זה יום שכולו חופש מלימודים בברוקפילד, והוא לקח את קאטי אתו לראות בתהלוכה. המלכה הזקנה שהיתה לאגדה, ישבה במרכבה כבובת-עץ מתפוררת, וזה היה בזה סמל הנחרת בלב, לדסרים רבים אחרים, הקרבים, כמותה אל קיצם. האם היתה זו רק נעילה של מאה שנים, או סוף תקופה? ואחר כך, עשור השנים הקדחתני - ימי מלכותו של אדוארד, כעעשית חשמל שאורה נעשה בהיר יותר ולבן יותר לפני דעיכתה.
שביתות והשבתות, משתאות עם יין שמפניה ותצעודת מחוסרי עבודה עבודת הסינים, הריפורמה של שיטת המכס, "דראדנאוט", הטניה של הוד מלכותו, מארקוני, שלטון-בית לאירלנד, ד"ר קריפאן, סופרג'יסטיות, מסילות הברזלשל צאטאלז'ה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!