שלמה שפירא: מצוקת הקשיש! אפילו אין בַקְשיש לקשיש לקושש מן הממשלה!

שלמה שפירא

מצוקת הקשיש!

אפילו אין בַקְשיש לקשיש לקושש מן הממשלה !

כתבה שלי בעיתון "הצופה" ביום ה', ד'  במרחשון תשס"ג, 10.10.2002  

ב 1/10/02 התקיים יום הקשיש הבינלאומי שהחליף את "יום הזקן הבינלאומי". לכאורה, זהו יום חגיגי ושמח לקשיש הישראלי. למעשה, אין מדובר ביום חגיגי כי אם ביום המזכיר את העוולות הנעשות פה, חדשות לבקרים, כמעט בלי משים. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי למעלה מ 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל הנם בני 65 ומעלה. מתוכם, אלפים חיים בגבול קו העוני. מצב הקשישים במדינת ישראל אינו טוב: רובם אינם יכולים להמשיך ולנהל אורח חיים עצמאי, חלקם נזקקים אפילו להשגחה צמודה. אלו החיים לבד נחשבים כטרף קל לנוכלים, פורצים ושודדים למיניהם. כדי להגן עליהם חוקקה הממשלה את "חוק האזרחים הוותיקים" (ב 1996) המעניק הנחות בארנונה, בתחבורה, באגרת הטלוויזיה ובתרופות, אך במקביל, ללא רחמים, ממשיכה הממשלה לנסות ולחדור להישגי כיסם, לגמד את החוק ולפגוע בקשישים. הקשיש הופך לכדור משחק בידי הממשלה במהלך משחקיה הפוליטיים. אלפי קשישים הזכאים, על-פי חוק, לקבל טיפול סיעודי במימון הביטוח הלאומי, נותרים ללא עזרה. בפועל מרוויחות חברות כוח האדם מהמצב הזה. בסל השירותים של ביטוח הבריאות אין כיסוי לביטוח סיעודי. מי שאין לו לממן בעצמו, נשאר להתמודד במצוקתו לבדו או עם משפחתו. הדרך לעוזרת הפיליפינית, שטיפולה המסור אמור להוזיל באחוזים רבים את עלות מצוקתו של הקשיש, ארוכה ומפתלת, רצופת ביורוקרטיה וקשיים. קשישים רבים, ששילמו לביטוח הלאומי במשך עשרות שנים, מוצאים עצמם ביום זקנתם, ללא גמלת הסיעוד המגיעה לאלו המתגוררים במוסדות סיעודיים. הדבר מקשה מאוד הן על הקשיש והן על בני משפחתו. בימים עברו, היו "הזקנים" מעטים ומיוחסים ואילו היום, כאשר מספר הקשישים גדל והולך, התמונה משתנה. נשאלות השאלה מי יטפל בקשישים? למי בכלל אכפת? ואיך המדינה תבטיח את המשך עזרתה לקשישים במדינה בה אין כסף לשום דבר ולאף אחד? הקשישים שיכולים לדאוג לעצמם, עוברים בעת זקנתם למרכזי דיור מוגנים וכך אינם מרגישים מוזנחים או נשכחים. הבעיה היא עם רוב הקשישים, אותם אלפים שלא יכולים לשלם עבור זקנה בכבוד ומרגישים שמשפחתם שכחה אותם וגם אלוקים שכחם. מדברים הרבה על גיל הזהב ועל המכרה האנושי הוותיק והחשוב הנמצא בתוכנו. אותו הקשיש שעבד, בנה וחרף נפשו למען משפחתו וארצו, נדחק הצידה, כמעט בלי כבוד אין מעריכים את עברו וחייו, ואין מבקשים את קרבתו ועצתו. יש להשיב לקשיש את כבודו. לא מספיק לייעץ ולהגיד כי חייבים לשנות את התמונה. יש לקום ולעשות משהו בנידון. יש לגלות סובלנות כלפי אלה שבנו את ארצנו ובנו בשבילנו כאן חיים שלמים, יש להשקיע בו ברמה המשפחתית, כפי שהוא השקיע בעברו בצעירים, ויש להבטיח כי ממשלת ישראל תישאר נאמנה להבטחותיה ולהחלטותיה בדבר הטיפול בקשישים ובזקנים במדינת ישראל.

10.10.2002