שלמה שפירא
חרבו של חוסיין
בכל פעם שאני רואה חרב או שומע עליה, מיד אני נזכר במעמד ההוא (יש לזכור שנושא החרב מאוד מפותח באיסלאם). והנה, הראו את סדאם על מרקעי הטלוויזיה, מקבל חרב ארוכה ורחבה לידו במעמד התכנסות של "מועצת מפקדת המהפכה" שנחשבת לגוף הסמכותי החשוב ביותר בעיראק ואשר סדאם בעצמו עומד בראשה. תוך כדי כך שנאמר כי סדאם זכה בתמיכת העם במשאל שהתקיים באמצע אוקטובר. 100% מהעם בחרו בו שוב, דבר שאומר כי החרב הזאת של סדאם תאיים על עוד אלפי אנשים. החרב הקודמת שהייתה בידו, טוענים שלא הספיקה לו למרות שהייתה בעלת שני להבים כחרבו של "עלי" - עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד וחתנו, שבעיני השיעים הוא יורשו החוקי והיחיד של מוחמד והשני לו במעלה.
וכאן האבסורד אצל העיראקים (וגם אצל ערבים אחרים) שגם אם ישנו מנהיג שמשתמש בחרבו חדשות לבקרים, כנגד בני עמו, הוא ממשיך להוות עבורם "גבר לעניין". העיקר שהוא "משלהם" ולא "משל העולם".
ומה יזכרו העיראקים אחרי סילוקו של סדאם? המשורר העיראקי הידוע, "מערוף אלרצאפי", שחי בתחילת המאה שעברה, כתב שיר בשם "הולוקו ואלמוסתעצם" - פואמה היסטורית שבא שר את "נכבת בגדד" מידי הטטאר "הולוקו" ששדד והרס את כבודה של עיראק, את תשתיתה, מוסדותיה ותרבותה. סדאם חוסיין כמו "אלמוסתעעצם" כך יישאר חקוק בזיכרון העם העיראקי.
שלטון ערבי (איסלאמי) מודגש כשלטון השולט בחרב ובספר
כתבה שלי בעיתון "הצופה" מיום 25.10.2002
כשהייתי נער, בן שתיים עשרה-שלושה עשרה, התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון יהודי בבגדד. כל המורים, חוץ מן המורה לספרות ולשפה הערבית, היו מוסלמים (כך חייבה הממשלה העיראקית). המורה לספרות היה במקור ממצרים, והגיע לעיראק במסגרת חילופי מורים ואינטלקטואלים בין שתי המדינות. השלטונות העדיפו כנראה שילמד אצל היהודים.
יום אחד, תוך התעסקות הכיתה בנושא המלחמה (והימים ההם היו ימים של כמעט עליה לישראל), הוא שאל אותנו מהן החרבות הכי מפורסמות בעולם שאנחנו מכירים? הרמתי את היד ומניתי לפי הסדר הבא: חרבו של שלמה המלך, של דמוקלס, של סקאליבר (ריצ'רד לב הארי) ונעצרתי. המורה הסתכל עלי וחיכה. אחר כך המשיך למשל על "חרבו של חוסיין". אבל אני, כיהודי, נשכחה ממני החרב של חוסיין, למרות שהוזכרה קודם בשיעור. ואז הוא המשיך והדגיש כי "דין האיסלאם בחרב".
בכל פעם שאני רואה חרב או שומע עליה, מיד אני נזכר במעמד ההוא (יש לזכור שנושא החרב מאוד מפותח באיסלאם). והנה, הראו את סדאם על מרקעי הטלוויזיה, מקבל חרב ארוכה ורחבה לידו במעמד התכנסות של "מועצת מפקדת המהפכה" שנחשבת לגוף הסמכותי החשוב ביותר בעיראק ואשר סדאם בעצמו עומד בראשה. תוך כדי כך שנאמר כי סדאם זכה בתמיכת העם במשאל שהתקיים באמצע אוקטובר. 100% מהעם בחרו בו שוב, דבר שאומר כי החרב הזאת של סדאם תאיים על עוד אלפי אנשים. החרב הקודמת שהייתה בידו, טוענים שלא הספיקה לו למרות שהייתה בעלת שני להבים כחרבו של "עלי" - עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד וחתנו, שבעיני השיעים הוא יורשו החוקי והיחיד של מוחמד והשני לו במעלה.
וכאן האבסורד אצל העיראקים (וגם אצל ערבים אחרים) שגם אם ישנו מנהיג שמשתמש בחרבו חדשות לבקרים, כנגד בני עמו, הוא ממשיך להוות עבורם "גבר לעניין". העיקר שהוא "משלהם" ולא "משל העולם".
ומה יזכרו העיראקים אחרי סילוקו של סדאם? המשורר העיראקי הידוע, "מערוף אלרצאפי", שחי בתחילת המאה שעברה, כתב שיר בשם "הולוקו ואלמוסתעצם" - פואמה היסטורית שבא שר את "נכבת בגדד" מידי הטטאר "הולוקו" ששדד והרס את כבודה של עיראק, את תשתיתה, מוסדותיה ותרבותה. סדאם חוסיין כמו "אלמוסתעעצם" כך יישאר חקוק בזיכרון העם העיראקי.
שלטון עיראקי או ערבי (מוסלמי) תמיד מודגש כשלטון השולט בחרב ובספר, וסדאם נמנה על שליטים מסוג אלה. התיאורים שמתארים העיראקים והערבים את המערב, ובעיקר את האמריקנים, דומים לטטארים.
המערב היום מדבר על "החרב של האיסלאם המיליטנטי". לגבי המוסלמים ורוב הערבים אין דבר כזה מיליטנטיות. סדאם חוסיין שחושב את עצמו לנבוכדנצר שכבש את ירושלים, ולצלאח א-דין שהביס את אויבו הנוצרי בכפר חיטים, כל "המילטנטיות" בעיניו ובעיני רבים הם שטויות. לגבי המערב, אין מה לעשות עם סדאם. אימוץ סמלים קדמונים על ידי סדאם אינה הצגה כלל בעיניו ובעיני בני עמו. זהו "מיתוס אמתי שחי לעד", ואנחנו יודעים עד כמה הוא חשוב לאזרח העיראקי.
סדאם חוסיין, כמו "הגנב הגדול" מבגדד, שהתעשר על חשבון עושרה של עיראק, למרות שאינו יכול לחבוש את הכפייה האדומה (כי רק בני זרע מוחמד רשאים לחבוש אותה), עוד יחבוש אותה כשתינתן לו במחול החרבות של בני "המדבר". במלחמה שתבוא, צריך לקחת בחשבון שיהיו בה לא רק טילים, אלא גם קרבות של חרבות, של מתאבדי חרב. מלחמה זאת לא תהיה זבנג של שבוע וגמרנו, אלא מלחמת חרבות עקובה מדם.
המערב היום מדבר על "החרב של האיסלאם המיליטנטי". לגבי המוסלמים ורוב הערבים אין דבר כזה מיליטנטיות. סדאם חוסיין שחושב את עצמו לנבוכדנצר שכבש את ירושלים, ולצלאח א-דין שהביס את אויבו הנוצרי בכפר חיטים, כל "המילטנטיות" בעיניו ובעיני רבים הם שטויות. לגבי המערב, אין מה לעשות עם סדאם. אימוץ סמלים קדמונים על ידי סדאם אינה הצגה כלל בעיניו ובעיני בני עמו. זהו "מיתוס אמתי שחי לעד", ואנחנו יודעים עד כמה הוא חשוב לאזרח העיראקי.
סדאם חוסיין, כמו "הגנב הגדול" מבגדד, שהתעשר על חשבון עושרה של עיראק, למרות שאינו יכול לחבוש את הכפייה האדומה (כי רק בני זרע מוחמד רשאים לחבוש אותה), עוד יחבוש אותה כשתינתן לו במחול החרבות של בני "המדבר". במלחמה שתבוא, צריך לקחת בחשבון שיהיו בה לא רק טילים, אלא גם קרבות של חרבות, של מתאבדי חרב. מלחמה זאת לא תהיה זבנג של שבוע וגמרנו, אלא מלחמת חרבות עקובה מדם.
25.10.2002
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!