שלמה שפירא (המשורר) : פמיניזם בחברה הערבית

שלמה שפירא

פמיניזם בחברה הערבית

כתבה שלי בעיתון "הצופה" מיום ב', כ' בכסלו תשס"ג, 25.11.2002

בתחילת נובמבר 2002 התקיים פרלמנט נשים בנושא "הפמיניזם ואני" שנפתח בהרצאתה של יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, ובהנחייתה של מרב מיכאלי. את מושב הפרלמנט יזמו ד"ר אסתר הרצוג וחברת מועצת העיר  הרצליה, רחלי בללי. בפרלמנט זה דובר גם על הפמיניזם מזוויות שונות כמו: פמיניזם מזרחי, פמיניזם דתי, פמיניזם לסבי, פמיניזם רדיקלי ועוד...

כמעט ולא צוין ולא דובר על פמיניזם ערבי. וכאן ברצוני לתהות ולחדד משהו על הפמיניזם הערבי -שראלי בהקשר למתרחש בפמיניזם הישראלי בכלל ובפמיניזם המזרח תיכוני. כאשר מנשבות רוחות פתוחות מבפנים ורוחות שמרניות מבחוץ, יש שוני בצבע הפמיניזם בתוך העולם הערבי. הערבי-ישראלי שונה מן הפלשתיני, והפלשתיני שונה מאלו שבמדינות ערב במזרח התיכון. אבל עדיין ניתן לדבר על פמיניזם ערבי כללי. 

ד"ר בושרה קאביסי נותנת מספר סיבות לייחודו: האחת, - החברה הערבית עדיין במהותה הנפשית, המחשבתית, הזוגית והחברתית חברה זכרית; השנייה, הגבר תמיד "בורח" להתנגדות חברתית הנובעת מכללים של דת, וכך מנסה להקפיא את ההתנגדות מצד הנשים (במידה והיא מתעוררת!); השלישית, במצבים מועטים ובמקומות מסוימים יש מצב של התעלמות מקיומה של האישה, כי האישה עדין ממשיכה טוטלית להיות בשליטת הגבר; הרביעית, הגבר הערבי אינו בטוח שיכול להמשיך ולעשות את תפקידו מבחינה חברתית מבלי שהמסורת תגבה את כוחו. 

נאצ'ים סעד אלדין העירקאי (עיראק היא מדינה חילונית יחסית, אשר המערב מנבא לה דמוקרטיה  אחרי סאדאם), אומר שכשמדובר על ההתפתחות החברתית במסורות ובמנהגים בימינו, הכל נשאר במהותו כפי שהוא, למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו לרווחה חברתית וכלכלית ולחיי יום יום נוחים. החיים המודרניים אמנם קיבלו צביון אחר לעומת קודם, אך ניצול הכלים המודרניים באו לשפר את המצב החברתי מבלי לשנות את מהותו המסורתית. 

מורין דאוד, כתבת הניו-יורק טיימס, שביקרה בריאד בירת סעודיה, מתארת את התרשמותה: "כמו מסע באזור הדמדומים. זה היה מוזר להסתובב בעיר בת ארבעה מיליון תושבים ולא לראות שום אשה", כאילו כל הנשים סמויות מן העין. איש חצר סעודי תיאר את ארצו בנושא האישה: "אנחנו מיושנים", אמר. "אנחנו נפתחים לעולם אבל לאט". 

חנאן אל אחמאדי הסעודית טוענת שאין לנשים בסעודיה זכויות, והיא הייתה רוצה  שיהיו להן יותר ויותר. "הזכויות הן החשובות ולא "העבאיה" החיצונית האובססיבית מאוד בעיני האמריקנים", אומרת. 

באיראן אין מה לדבר על פמיניזם, ובכל זאת מוצאים אותו בתצוגת אמנות עכשווית במוזיאון בטהראן כשמדברים על קוסמופוליטיות בדור המחשב והאינטרנט ובאותו זמן נשאלת השאלה כמה נשים זמינות למחשב כדי שתוכלנה לשתף את סבלן האיום (בניגריה כמעט והוצאה להורג אישה שילדה ילד מחוץ לנישואין)? 

אפילו במצרים, הפתוחה יחסית לתיירות מסיבית מן המערב, כמעט והכריחו את ד"ר נוואל סעדגאוי להתגרש מבעלה בגלל  היותה פמיניסטית קשה. הפמיניזם המוכתב הגברי בחברה הערבית-מוסלמית שינה הרבה את צבעו אצל ערביי ישראל. החיים המשותפים והדרישה למעמד אמתי שוויוני לאישה והרקמה שנרקמה בין נשים ערביות ויהודיות במסגרות שונוות ובעיקר במסגרת פעילות ההסתדרות הכללית, הביא לכך שמעמד האישה הערבייה בישראל מתקדם כל כך. אפילו בפוליטיקה רואים את ניצניה. חברת כנסת ערבייה נכנסה מטעם מרצ, וישנם ניסיונות אחדים בפוליטיקה שמהווים עדויות על שינוי די דומה לזה שעבר על הפמיניזם בחברה היהודית השמרנית. 

גם האישה הערבייה הפלשתינית הולכת ומזדנבת בעקבות הערבייה הישראלית ומנסה לחקות אותה. 

נשאלת השאלה, האם מציון תצא הישועה לאישה הערבייה במזרח התיכון? התשובה היא שאצל האישה הערבייה בישראל חל תהליך של דריכה במקום בגלל  החזרה המסיבית לדת וזה בא מצדו של הגבר בניסיון לעצור את התהליך הפמיניסטי שרוצה לשנות סדרי בראשית, במיוחד במסגרת המשפחה. כך שבמיוחד באזור המזרח התיכון כמו בכל ארצות איסלמיות אחרות השוביניזם הגברי הכוחני התעשת (בחברה המוסלמית במיוחד) כדי לנסות לייצב ולשמר את המסגרות המסורתיות הקודמות לגבי משפחה וחברה. בחברה הערבית המזרח תיכונית נשארה "הפוליטיקה רק לגברים" ו"הסייף", (החרב) בידי השבאב (הבחורים) ובידי הריג'אל (הגברים)" שהם האמיצים, החזקים, הגיבורים. 

נאג'י צברי, שר החוץ העיראקי, התבטא לאחרונה כי "עיראק היא ארץ הגברים. ארץ הרומח והחרב, ארץ הגיבורים". תינוקות שגדלו נשאלים בגרותם איך הפכו ל"גברים" ואיך הם עומדים להבטיח את המשך הדורות הבאים, בלי כל התייחסות לנשים. בכל מקרה, לא "מאנשי הדת" ולא "מאנשי הסייף" תבוא הישועה לנשים. הרבה חאג'ים כותבים על האישה. אין חאג'ה אחת שתעשה זאת. מצאתי ספר שבו מצוינת רשימה של תשעים ושניים ספרים על נשים, וכולם נכתבו בידי גברים. החומר הרב הנכתב על הנשים יש בו מכל וכל: על נשים רעות (ניסאא אלאשראר) שלא מתנהגות כראוי ולא הולכות בתלם שצריך לדכאן. כך שהמין היפה (הלאטיף), שהגברים כל כך מדברים עליו שראוי לליטוף לכבוד והערכה בעשייתו, בחכמתו, בשנינותו ואפילו על תרומתו בריפוי (הנשים העממיות הן המרפאות הטובות), יכול להיות במקרים מסוימים גם מין לא יפה שצריך לדכאו, ולעתים ה"סייף" יעשה את המלאכה בגרונה של אישה סוררת. 

בחומר הכתוב במצוי הרב לא נפקד גם מקומן של נשים "צאלחות", אותן נשים שמצליחות בשקט להשפיע מנשיותן לעבר החברה כולה. יש המודעים לכך שההתפתחות החברתית הערבית מקבילה וחופפת להתפתחות הנשים, וששתיהן משפיעות אחת על השנייה. 

כלאב אלבאסטא, יו"ר האגודה לארגון המשפחה ויו"ר הוועדה למעמד האישה באזור העולם הערבי, זועקת וזועקת לפתיחות יחסית במקום החנוק שמוקצה לאשה. והיא שואלת: "האם נוכל להצביע אצלנו על התקדמות בהוכחת הכבוד וההכרה בשוויון בין המינים? עדיין צריך לזעוק ולזעוק, כדי שיהיו פתוחים לשינויים ולסיטואציות שחייבות לבוא". 

25.11.2002