שלמה שפירא
הערבים לא מרוצים מהשמאל הישראלי
כתבה שלי בעיתון "הצופה" מיום ד',ט"ו באב תשס"ב, 24.7.2002
גופים שונים פרסמו סקרים שבהם נשאלו הנסקרים: "האם החוק בנוגע לישובים היהודיים בלבד הוא גזעני או ציוני?" חוק זה שנקרא "חוק עוקף בג"ץ" (קציר) הוא, למעשה, "חוק חונק השמאל היהודי". הערבים יודעים מיהו השמאל הישראלי, מיהי מרץ ו- "נביאי המזרח התיכון החדש". בעיני הערבים השמאל רק מדבר ולא עושה למען העניין הערבי מה שציפו ממנו. הערבים מדגישים שאין לשמאל "קבלות" על עשייה למענם.
צריך לזכור שהערבים בישראל עברו מזמן מהמפלגות הציוניות מבחינה פוליטית, למחנה(ות) לאומי(ים) ערבי(ים), והשאיפה הערבית היא ניתוק מוחלט מהציונות.
החוק של הרב דרוקמן אומנם מפלה את האזרחים הערביים במדינת ישראל הדמוקרטית אך מה לעשות שאנחנו עדיין במדינה שלא הגיעה עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, היא נלחמת על בטחונה ושלומה ועל הייחוד היהודי-ציוני שלה. אמר לי השבוע איש שמאל: "אני לא רוצה שערבי יגור בשכנותי, אבל אעדיף שערבי יגור בשכנותי, אם הברירה האחרת היא חרדי".
באותו רגע נזכרתי באותו ערבי שאמר לי לפני כשנה "אינני מבחין בין יהודי חרדי לבין יהודי שמאלני. בשבילי כל יהודי הוא שחמטאי שיודע להכתיב גם את המהלכים וגם את התוצאה וכמובן שתמיד התוצאה לטובתו. כל פגישת עבודה עם יהודי היא פגישה שחמטית, ואנשי השמאל בעיקר הם, שחמטאים טובים, כאשר הדמוקרטיה משחקת לטובתם ומשחקת לרעתנו, כי, תמיד היהודי, גם איש השמאל היהודי, כמעט ואינו זז לקראתנו משום מקום".
הבעיה שנוצרה על ידי המשפחה הערבית, המתוארת כמשפחה ערבית "על רמה" שרוצה לרכוש בית בתוך יישוב יהודי ולגור בו, היא אולי בעיה מקומית תמימה, אבל יכולה גם להיות בעיה כללית, המוכתבת מלמעלה על ידי גורמים אנטי ציוניים תוך ניצול ההומניות בדמוקרטיה שלנו, וזאת כדי למנוע אחר כך את הציונות שלנו מלשׂרוד כאן. ההתעוררות ההמונית הכבירה והמידית, נגד החוק, גורמת לנו לחשוד בכוונות הערבים.
לפי התפיסה הערבית מרץ ומחנה השמאל היהודי, היו מוכנים לקבל את חוק דרוקמן, כי הוא לא נוגד את השקפתם. השמאל הישראלי חסר כל קו עצמאי, ואין הבדל היום בין מרץ לעבודה. ההבדל הוא בהתנגדות מרץ להיות בממשלה עם הליכוד, הרי שכל המלחמה לזכויות האזרח ולזכויות האדם, לדעת הערבים, היא כיסוי לעמדתם הציונית שרואה בעם הפלשתיני אויב.
הערבים סבורים שמה שמייחד את מרץ היא התנגדות לדת ולכפייתה ולא עמדתה כלפי הבעיה הפלשתינית. בוחרי מרץ ותומכיה משתייכים לרובד החברתי העליון וגם אם מזרחיים הם חלק ממנה, זה נובע משיקולים של השתייכות מעמדית ולא פוליטית.
גם בחלום "מזרח תיכון חדש" אין תקווה לערבים, לפי תחושתם. עניין השלום הוא שיטה שבאמצעותה תתאפשר ההסתננות לעולם הערבי, לכלכלתו, לתרבותו, וזאת כדי לזכות במונופול אזורי לשם הרחבת שווקי ישראל באיזור תוך ניצול כוח העבודה הערבי הזול.
השמאל היהודי לגבי הערבים הוא שמאל רעיוני ולא מעשי. כאשר ערבים נפגשים עם יהודים, הערבים רוצים להגיע אל הקונקרטי וקשה להם העיון והליבון, כי הוא מרחיק את המימוש.
לפני חמישים שנה אמר ערבי ישראלי קומוניסטי כך: "אני והיהודי, שנינו אנשי שמאל, תלמידי מרקס, אנגלס, לנין וסטלין, אבל אני הייתי מוכן לסגת הרבה מעמדותי הבסיסיות, בעוד היהודי נשאר במקומו, ויהדותו תמיד צפה בכל אירוע למרות היותו סוציאליסט וקומוניסט."
כך או כך, בעיני הערבים, אנחנו היהודים כולנו בסירה אחת, גם אלה בימין וגם אלה בשׂמאל. על כן חרה לי לשמוע השבוע מפי איש שמאל יהודי שאמר "הבעיה שמפריעה לי הם הדתיים. הם בשבילי סדין אדום. אני לא יכול לנתק אותם ואני לא יכול להתנתק מהם. הם נכנסים לשעות העבודה שלי, למטה שלי, לאוכל שלי, בגללם נהרגים ילדינו החיילים בשטחים. למה הם צריכים לפנות אלי להניח תפילין, כאשר אני לא יכול לעמוד בבני ברק ולפתוח דוכן לחזרה בשאלה..."
האם זאת האופוזיציה הלוחמת, הדינמית והרעננה שעתיד השמאל הישראלי להעניק לחברה היהודית בישראל, אל "מול חזון הבלהות והאטימות של הימין..." (לפי דבריו של רומן ברונפמן)
אני כישראלי שרואה עצמו איש מרכז, לא ימין ולא שמאל, אעמוד ואצעק: שפיות. דרושה שפיות בעיקר מצד השמאל אבל גם מצד הימין. נזכור כולנו כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לאחר".
צריך לזכור שהערבים בישראל עברו מזמן מהמפלגות הציוניות מבחינה פוליטית, למחנה(ות) לאומי(ים) ערבי(ים), והשאיפה הערבית היא ניתוק מוחלט מהציונות.
החוק של הרב דרוקמן אומנם מפלה את האזרחים הערביים במדינת ישראל הדמוקרטית אך מה לעשות שאנחנו עדיין במדינה שלא הגיעה עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, היא נלחמת על בטחונה ושלומה ועל הייחוד היהודי-ציוני שלה. אמר לי השבוע איש שמאל: "אני לא רוצה שערבי יגור בשכנותי, אבל אעדיף שערבי יגור בשכנותי, אם הברירה האחרת היא חרדי".
באותו רגע נזכרתי באותו ערבי שאמר לי לפני כשנה "אינני מבחין בין יהודי חרדי לבין יהודי שמאלני. בשבילי כל יהודי הוא שחמטאי שיודע להכתיב גם את המהלכים וגם את התוצאה וכמובן שתמיד התוצאה לטובתו. כל פגישת עבודה עם יהודי היא פגישה שחמטית, ואנשי השמאל בעיקר הם, שחמטאים טובים, כאשר הדמוקרטיה משחקת לטובתם ומשחקת לרעתנו, כי, תמיד היהודי, גם איש השמאל היהודי, כמעט ואינו זז לקראתנו משום מקום".
הבעיה שנוצרה על ידי המשפחה הערבית, המתוארת כמשפחה ערבית "על רמה" שרוצה לרכוש בית בתוך יישוב יהודי ולגור בו, היא אולי בעיה מקומית תמימה, אבל יכולה גם להיות בעיה כללית, המוכתבת מלמעלה על ידי גורמים אנטי ציוניים תוך ניצול ההומניות בדמוקרטיה שלנו, וזאת כדי למנוע אחר כך את הציונות שלנו מלשׂרוד כאן. ההתעוררות ההמונית הכבירה והמידית, נגד החוק, גורמת לנו לחשוד בכוונות הערבים.
לפי התפיסה הערבית מרץ ומחנה השמאל היהודי, היו מוכנים לקבל את חוק דרוקמן, כי הוא לא נוגד את השקפתם. השמאל הישראלי חסר כל קו עצמאי, ואין הבדל היום בין מרץ לעבודה. ההבדל הוא בהתנגדות מרץ להיות בממשלה עם הליכוד, הרי שכל המלחמה לזכויות האזרח ולזכויות האדם, לדעת הערבים, היא כיסוי לעמדתם הציונית שרואה בעם הפלשתיני אויב.
הערבים סבורים שמה שמייחד את מרץ היא התנגדות לדת ולכפייתה ולא עמדתה כלפי הבעיה הפלשתינית. בוחרי מרץ ותומכיה משתייכים לרובד החברתי העליון וגם אם מזרחיים הם חלק ממנה, זה נובע משיקולים של השתייכות מעמדית ולא פוליטית.
גם בחלום "מזרח תיכון חדש" אין תקווה לערבים, לפי תחושתם. עניין השלום הוא שיטה שבאמצעותה תתאפשר ההסתננות לעולם הערבי, לכלכלתו, לתרבותו, וזאת כדי לזכות במונופול אזורי לשם הרחבת שווקי ישראל באיזור תוך ניצול כוח העבודה הערבי הזול.
השמאל היהודי לגבי הערבים הוא שמאל רעיוני ולא מעשי. כאשר ערבים נפגשים עם יהודים, הערבים רוצים להגיע אל הקונקרטי וקשה להם העיון והליבון, כי הוא מרחיק את המימוש.
לפני חמישים שנה אמר ערבי ישראלי קומוניסטי כך: "אני והיהודי, שנינו אנשי שמאל, תלמידי מרקס, אנגלס, לנין וסטלין, אבל אני הייתי מוכן לסגת הרבה מעמדותי הבסיסיות, בעוד היהודי נשאר במקומו, ויהדותו תמיד צפה בכל אירוע למרות היותו סוציאליסט וקומוניסט."
כך או כך, בעיני הערבים, אנחנו היהודים כולנו בסירה אחת, גם אלה בימין וגם אלה בשׂמאל. על כן חרה לי לשמוע השבוע מפי איש שמאל יהודי שאמר "הבעיה שמפריעה לי הם הדתיים. הם בשבילי סדין אדום. אני לא יכול לנתק אותם ואני לא יכול להתנתק מהם. הם נכנסים לשעות העבודה שלי, למטה שלי, לאוכל שלי, בגללם נהרגים ילדינו החיילים בשטחים. למה הם צריכים לפנות אלי להניח תפילין, כאשר אני לא יכול לעמוד בבני ברק ולפתוח דוכן לחזרה בשאלה..."
האם זאת האופוזיציה הלוחמת, הדינמית והרעננה שעתיד השמאל הישראלי להעניק לחברה היהודית בישראל, אל "מול חזון הבלהות והאטימות של הימין..." (לפי דבריו של רומן ברונפמן)
אני כישראלי שרואה עצמו איש מרכז, לא ימין ולא שמאל, אעמוד ואצעק: שפיות. דרושה שפיות בעיקר מצד השמאל אבל גם מצד הימין. נזכור כולנו כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לאחר".
24.07.2002
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!