יום רביעי, 3 בפברואר 2021

שלמה שפירא: ערב השקה ל- "בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה" ספרו של שמואל מורה

שלמה שפירא

 ערב השקה 

ל- "בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה"

ספרו של שמואל מורה

29.3.2012 ב- "מרכז מורשת יהדות בבל" בשיתוף. "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק 


"מרכז מורשת יהדות בבל" בשיתוף

 "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל"

מתכבדים להזמינכם לערב השקת ספרו של

פרופ' שמואל מורה 

"בגדאד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה"

 שיתקיים ביום חמישי  ו' בניסן, תשע"ב   29.3.2012 בשעה 18:30 

בבית "מרכז מורשת יהדות בבל", שד' מרדכי בן פורת 83, אור יהודה     

(אוטובוסים: 59, 36 מת"א, 76 מפ"ת, 1 מקרית אונו)

  

בתוכנית:

 18:30  -  התכנסות וכיבוד 

 מנחה  -  פרופ' מאיר חטינה, האוניברסיטה העברית

 

ברכות :

מר מרדכי בן-פורת, נשיא "מרכז מורשת יהדות בבל"  

פרופ' אפרים צדקה, יו״ר הועד המנהל של "מרכז מורשת יהדות בבל"

 מר צאלח עבאסי, מנהל הוצאת  "כל שיא", חיפה 

 

  

דברים :

פרופ' מנחם מילסון, המכון ללימודי אסיה ואפריקה, האוניברסיטה העברית:

"תרומתו של פרופ' שמואל מורה לחקר הספרות הערבית"

 

ד"ר סיגל גורג'י, אוניברסיטת בן-גוריון :

אוטוביוגרפיה אישית כמסמך היסטורי תרבותי" "

 

 ד"ר סמיר חאג', מכללת בית-ברל :

"התייחסות הפלסטינים לזיכרונותיו של פרופ' מורה"

 

 ד"ר     נסים קזז, מרצה וחוקר של יהדות עיראק בזמן החדש :

 "שיר העלייה (אל-רחיל) בעיני קוראים ערבים"

 

פרופ' שמואל מורה, יו"ר המועצה האקדמית שליד ה"מרכז"

                         ויו"ר אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל" 

תגובות וסיכום

 

תכנית מוסיקאלית הזמר עזיז ג'לאל והנגנים סעיד עג'מי והרצל שגיא


דר'' סיגל גורג'י

האוטוביוגרפיה של שמואל מורה

"בע'דאד חביבתי"

כמסמך היסטורי תרבותי 

29.03.2012

זכרונותיו של פרופ' שמואל מורה (חתן פרס ישראל במזרחנות לשנת 1999), בגדאד אהובתי (בע'דאד חביבתי), יצא תחת מכבש הדפוס בחודש מרץ של שנה זו (2012). ספרו החל כסדרה של סיפורי זכרונות שכתב הפרופסור לבקשת עורכי העיתון האלקטרוני בשפה הערבית 'אילאף' (Elaph). בתחילה מורה סרב לכתוב את זכרונותיו בטענה שאישה גרושה רוצים להשאיר במחשכי הזכרון, אולם בשל ההפצרות הרבות נעתר לבקשת העורכים. למעשה, מורה עצמו לא ציפה לרגשות שזכרונותיו יציפו בהם את הקוראים הערבים. ואכן, התגובות לפרסום הזכרונות לא אחרו להופיע והעיתון האלקטרוני הוצף בתגובות שהיו ברובן נלהבות מצד הקוראים הערבים. עידן זה, שבו התקשורת והמידע האלקטרוני גלובליים וחוצים גבולות, מאפשר לקורא הערבי לבטא את תחושותיו הכנות ללא חשש מהצנזורה. כך נפתח סוג של דיאלוג בין הכותב היהודי הישאלי ממוצא עיראקי ובין כותבים דוברי ערבית. בדיאלוג זה הן הכותב והן קוראיו עורכים חשבון נפש עם עברם. הקוראים הערבים שהופנטו מסגנונו ומשיטת כתיבתו של מורה, הבקי בשפה הערבית וברזיה, הביעו רצון לראות את הדברים מקובצים ומלוקטים תחת ספר אחד שניתן להרגישו ולחוש אותו, וכך היה.  

 

הספר שלפנינו הוא ספר זיכרונות שבו מספר לנו המחבר את סיפור חייו וּמְתאר אותם הן בהקשר לאירועים חיצוניים שחווה והן בהקשר לעולמו הפנימי. למעשה, אישיותו מתעצבת, בין היתר, על רקע הקשר עם הסביבה ועל רקע המאורעות שחווה. הכתיבה, כפי שמעיד הכותב בעצמו, פתחה אצלו את הפצע שהגליד ואפשרה לו לערוך חשבון נפש אישי. הכתיבה  סוללת עבורו את התשתית שבה הוא יכול להתמודד ולבחון מחדש מנקודת זמן אחרת את האירועים שעיצבו את דמותו ואת חייו וחייהם של יהודים רבים מקרב יוצאי עיראק.

בביקורתי זו אני מבקשת להשתמש במושג האינטרדיציפלינרי ולטעון שגם ספר זיכרונות [שלא נמצא בארכיונים] יכול לשמש מקור היסטורי רב ערך לחקר ההיסטוריה.

 

ראשיתה של הסוגה האוטוביוגרפית היא בעידן המודרני שבו הדגש עבר מהקולקטיב לאינדיבידואל. יש דגש על הקול האינדיבידואלי ומשום כך יש כתיבה על ה'אני' והתעסקות בו. אם בעבר האני היה חלק מתוך הקולקטיב, הרי שהיום, הוידוי האישי של האני, קרי הסובייקט, הוא חלק מהפאזל ההיסטורי. אשר על כן, אפשר לראות את כתיבת הזיכרונות של מורה כסוג של מקור היסטורי שכתוב בסגנון אסתטי-עלילתי-מעגלי. הזיכרון האישי היום משמש יסוד חשוב בזיכרון הקולקטיבי ואם נצרף לוידוי של מורה ווידויים נוספים על רקע אותם אירועים דוגמת ספרו של דר' סלמאן דרויש, כל שיא' האדא' פי אל-עיאדה (הכל שקט במרפאה); ספרו של סלים פתאל, בסמטאות בגדאד; ספרו של נסים קזז, סיפא וספרא (עמ' 107); ספרו של גדעון שמש, מסעות חיי בארץ הנהריים ובישראל, ועוד ספרים אחרים, הרי שנקבל תצרף שיש בו ללמד רבות על ההיסטוריה התרבותית של יהודי עיראק. ספרים אלה לעתים יכולים לתת תמונה בהירה וכנה יותר של הדברים מאשר כתבים היסטוריים "קאנוניים".  

 

את הזיכרונות שלפנינו אני מכנה, בהשאלה מעמוס עוז, "סיפור על אהבה וחשך" – אהבת המולדת וחשכת הבגידה. בסיפור הזה אפשר למצוא אהבה רבה, אך מצד אחר לא נעדר מקומו של החושך. לאורך כל הזיכרונות אנו מוצאים דיאלקטיקה במרקם היחסים העדין והזהיר בין היהודים למוסלמים שעלול בכל עת להתנפץ לִרְסִיסִים בין אם מקום התרחשות האירועים הוא עיראק, ישראל או לונדון.

 

מורה, שאת מרבית מחקריו כתב בשפה האנגלית, בוחר באופן מודע לכתוב את סיפור חייו בשפה הערבית שהיא שפת אמו. לא זו בלבד, אלא שהספר, שהוא אנציקלופדיה של ידע על התרבות והמורשת היהודית בעיראק, פותח בשיר שחיבר בשפה הערבית וּבוֹ הוא מקיים דיאלוג עם אמו הביולוגית, המסמלת את יהדות בבל, על הגעגועים והבגידה של המולדת האם. שפת האם היא שפת הנפש ומהווה חלק מהזהות התרבותית, ודומה שמחבר הספר שלפנינו מכריז באמצעות שפת הכתיבה, שחוזה הקריאה של הספר מופנה בעיקר אל הקורא הערבי. ואכן, הזיכרונות שהחלו כמאמר בעיתון האלקטרוני 'אילאף' הפכו במהרה לִפְרָקִים בהמשכים שהוצפו בתגובות מצד הקוראים הערבים בכלל והעיראקים בפרט. יש כאן דיאלוג בין הכותב לנמען הערבי ובו הוא מבקש לבוא חשבון עם העם העיראקי ועם הגורל.

 

סגנון הכתיבה ושילובה של השפה הספרותית והמדוברת על משלביה השונים מצליח לצבוע בגוון אותנטי וחי את הכתוב, משלהב את הקוראים ומעורר בקרבם את ה'תשויק' (סקרנות) לקרוא עוד ועוד. מעניינות ביותר הן תגובות הקוראים לדברים שמעלה וכותב מורה בזיכרונותיו. מרבית התגובות מלמדות על אמפתיה והזדהות עמוקה עם הקורא תוך הכאה על חטא ביחסיהם של המוסלמים ליהודים ולמיעוטים אחרים. אין ספק שתגובות אלה מחזקות את המימד ההיסטורי התרבותי של סיפור החיים האינדיבידואלי שמייצג, בסופו של עניין, את קולו של הקולקטיב. סיפורו של מורה הוא למעשה סיפורה של העדה היהודית בעיראק.

דברים אלה באים לידי ביטוי באופני התגובה של הקוראים. כך למשל, אחד המגיבים לַזיכרונות רואה בכתביו של מורה נכס צאן ברזל של תרבות עיראק: "ברכות לכותב המבריק מורה. אני מאחל לך אריכות ימים ומיחל שכל כתביך ייאספו ויקובצו בספר כדי שיתווספו אל מורשת התרבות העיראקית."

 

תגובות אחרות רואות במורה את נציגם האחרון של יהודי עיראק ולפיכך מוטלת עליו האחריות לכתוב ולתעד את הארועים שחווה.

 

אחד המגיבים שואל מה פשעם של היהודים שנגזל מהם רכושם והם גורשו מארץ שחיו בה משך שנים. מורה בעיניו הוא אדם בדרגה אצילית גבוהה שכן כתיבתו מלאת אהבה וגעגועים למולדת העיראקית על אף בוגדנותה. הכותב מכיר בכך שמורה הוא מאחרוני העדים למה שהתרחש בעיראק ולכן לדעתו, מורה נושא אחריות גדולה בכך שהוא מתעד את זיכרונותיו.    

 

התגובות אוהדות עד כדי כך שזיכרונותיו של מורה מעלים בין היתר נקיטת עמדה הרואה בגורלה המר של עיראק בשנים האחרונות עונש לעיראקים על שגרשו את היהודים: "אסונות רבים פקדו את עיראק אחרי שהיהודים גורשו ממנה ואנו לא יודעים מה הצרות הבאות שמחכות לעיראק אחרי שהנוצרים יגורשו ממנה."

 

כותב אחר, המלחין צברי בוטאני הגולה בשוודיה נכנס לאקסטזה ולריגוש מקריאת זיכרונותיו הליריים של מורה עד כדי כך שחיבר שיר ושר אותו בתקליטור מיוחד שנמכר במרכז המורשת. זהו שיר הלל לכבודו של הפרופסור. הוא מציין את השפעת השיר עליו כקורא, ומסיים בקביעה: :מורה הוא בעל הניצחון ועטו הנפלא כותב נכון". כותב אחר משווה את מורה למנורה המאירה את השירה הערבית: "סאמי מורה, אחת המנורות המאירות את עולם השירה הערבית ואת כתיבת הזכרונות. אללה העניק לו מתנה וכשרון נדיר."

 

זיכרונותיו של מורה מעוררים בלב הקוראים געגועים עזים לימי המלוכה בעיראק, כך למשל כותבת עיראקית מכנה את מורה בכינוי "הסופר שלנו"  ואילו חלק אחר מהמגיבים מודים בכך שיהודי עיראק אולצו לעזוב לאירופה, לארה"ב או לישראל בשל היותם נרדפים במולדתם.

אַחַד הארועים המכוננים בסיפור הזכרון של יהודי עיראק היה הפוגרום הנורא הידוע בשם הפרהוד. אלה היו פרעות של מוסלמים ביהודים במהלך חג השבועות של שנת 1941. הרוחות שולהבו בהשפעת הנאצים ו-179 יהודים נרצחו בחג השבועות של תש"א. משיחותיי עם יוצאי עיראק, ביניהם חמי עו"ד עובדיה גורג'י, ומקריאת הזיכרונות ניתן ללמוד כי הפרהוד היה נקודת מפנה מכרעת בתולדות יהודי עיראק. לעומת זאת המוסלמים והקומוניסטים של עיראק מייחסים זאת לפצצות שהטילה הבולשת העיראקית על היהודים.

למעשה, טבח "הפרהוד" סימן את ניפוץ האשליה שהדת לאללה והמולדת לכולם (אל-דין לאללה ואל-וטן ללג'מיע). אמנם השנים שבאו לאחר מכן, היו שנים שהטיבו עם היהודים בעיראק, אך שנים אלה הטיבו למעשה גם עם המוסלמים בשל ההשפעה הבריטית ועשירי מלחמת העולם השניה. יחד עם זה, תגרות, השמצות והערות בגנותם של היהודים לא חדלו להישמע בקרבם גם בתקופה הנידונה, וכפי שמלמד ספר זיכרונותיו של מורה, היהודים, שהיו מיעוט בקרב הרוב המוסלמי מצאו שידיהם כבולות ועליהם להשלים עם גורלם כנחותים במולדתם.

סיפוריו מלמדים שהפרהוד לא נגמר, אלא המשיך בצורה של השפלות והקנטות מצד המוסלמים ובהתרחקות שכניהם המוסלמים מהם. התחושה שליוותה אותי בקריאת הזיכרונות היא שדמם של היהודים מותר בשל עובדת היותם יהודים. דברים אלה מתקשרים היטב עם האירועים שהתרחשו לאחרונה בעולם על רקע התגברות השנאה ליהודים (פיגוע הירי בבית הספר היהודי בצרפת על ידי מוסלמי (19/3/12), הכאת ילד יהודי בצרפת בדרכו לבית הספר בשל היותו יהודי (27/3/12) והמרוקאי שרצח במכות פטיש יהודי (26/3/12), ככל הנראה על מנת שלא יאלץ להחזיר לו את חובו). ההבדל בין האירועים הוא יחסם של השלטונות למקרים: בעוד שבעיראק היתה התעלמות מכוונת ובמקרים מסוימים רק שוחד סייע בידם של היהודים לקבל סיוע מהמשטרה, הרי שצרפת לא עברה לסדר היום, היא מיצתה את הדין עם הרוצח ואף בוחנת את השלכות המקרה על מנת שלא יישנה. הארועים שהתרחשו לאחרונה מלמדים ש'פרהוד' נוסף הוא לא בגדר הבלתי אפשרי.

הילדים ניזונים מגיל קטן ממה שהוריהם והחברה מלעיטה אותם בו. דברים אלה מתחדדים בעיקר בחברה שהיא בעיקרה דטרמיניסטית כמו החברה הערבית, המאמינה בהסתרת האמת (סִתְר), שבה היחיד עוטה עליו את המסכה, כלומר הפרסונה (קנאע), שהחברה מכוונת אותו אליה, ועליו להסתתר מאחוריה ולא לחשוף את שאיפותיו הכמוסות ביותר -  אם  אלה אינן עולות בקנה אחד עם המסכה היוצרת חיץ בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני. דברים אלה באים לידי ביטוי ומומחשים היטב בזיכרון ילדותו של מורה. הילדים המוסלמים נהגו לבקר בבית המשפחה בימי שבת, אך אט אט הרגישו בני המשפחה בהתקררות היחסים. אחד הילדים שנהג לבקר בשבת באופן קבוע כדי להדליק את פתיליית הַחמין של שבת, נעמד ליד דלת ביתם בפחת ובעתה. כשקראו לו לבוא אליהם להדליק את האש שנכבתה, שאל: "אם אבוא אליכם לא תהרגוני?" לא תרצחוני?"  הילד המשיך וסיפר שכנופיית אל-פתווה (תנועת נוער צבאית למחצה, במתכונת הנאצית) הזהירה אותו פן יכנס לבתי היהודים כדי שלא ירצחו אותו שכן היהודים רוצחים את ילדי המוסלמים בחגיהם: "אל-פתווה אמרו לי אל תכנס לבתי היהודים, שאם כן, ירצחו אותך. אמרו [הפתווה] שהיהודים האלה שוחטים את ילדי המוסלמים בחגיהם."  אפשר לראות כאן איך עלילת הדם של דמשק מתעוררת לחיים בעיראק המודרנית. העובדה שאותו ילד התקרב לבית המשפחה וחשש להיכנס אל הבית מלמדת על הקונפליקט שהיה שרוי בו שאלמלא כֵּן, לא היה טורח לעמוד ליד דלת ביתם. מצד אחד ניצבת לפניו האמת הפנימית שלו וידיעתו שהיהודים לא יפגעו בו, ומצד אחר האיסור החברתי להתרועע עם יהודים. דומה שדברים אלה לא היו זרים ליהודי עיראק שככל הנראה הורגלו באירועים מעין אלה ובסתר ליבם קיוו שלא יחוו אותם שוב. הטבחית שואלת מה עוד יעלילו על היהודים? מלבד תחושת תסכול ואכזבה וניסיון לפייס את הילד ולהסביר לו שאינם כאלה, לא נראה שהיהודים יכלו לשנות את פני הדברים. זהו הכאב וזו תחושת הבגידה שחוו יהודי עיראק. ביום בהיר ורגוע יכלו חייהם להתהפך עליהם מבלי שיוכלו לעשות דבר. התסכול ניכר בדברי הטבחית משכונת טטראן שעבדה בביתם בבתאווין היוקרתית וסייעה לאם בָּעֲבוֹדוֹת הבית: "אבוי לאותם פתווה שמלמדים אותו לימוד כזה שחור וצבוע, קלקלו את הילד המסכן וסיממו את מוחו, מה עוד יעלילו עלינו. אל תפחד דחאם, היהודים לא רוצחים."   

הדבר היה גרוע יותר בַּשְּׁכוּנוֹת בהן הרוב היה מוסלמי קנאי ועני. בבשכונות אלה התסכול מהעוני בא לידי ביטוי בתחושת עליונות כלפי היהודים. הילד סאמי, אשר נשלח משכונת בתאווין היוקרתית לבית דודתו בשכונה מוסלמית, לא ידע שמנהגי המקום שונים בִּשְׁכוּנָה זו ועל היהודי נאסר להתגרות במוסלמי. כשילד מוסלמי יחף שאל אותו: "הי יהודי, מה לך שאתה עומד כאן?" ענה לו סאמי שהורגל בשכונת הבתאווין לענות לשאלות בטון כזה במילים: "לך, ממזר, יקולל אביך שהביא אותך וּמי שילד אותך." הדודה נאלצה להפעיל מכבש של לחצים ודברי חנופה לילד המוסלמי הקטן על מנת שיניח לסאמי ולא יחמיר את המצב. האם סיפור זה שייך למורה בלבד? או שסיפור זה הוא גם סיפורה של קבוצה שלמה, שקולו של מורה מייצג בסופו של עניין, גם את קולה? סיפורים כאלה ואחרים מלמדים על מערכת היחסים השברירית כל כך בין היהודים למוסלמים. היהודים חסרי ההגנה נאלצו להבליג על כבודם ולשתוק, היה עליהם לרצות את המוסלמי נותן החסות פן יכעס ויפגע בהם.

עניין נוסף העולה בספר שיש בו ללמד על התרבות שרווחה ועודנה רווחת במגזרים השונים היא תחושת הזרות והנבדלות שליוותה את המחבר בעיראק ומחוצה לה. בבית הספר היסודי כינו אותו יהודי, בישראל כינו אותו עיראקי או משורר עיראקי ובלימודיו בלונדון הסטודנטים הערבים ניתקו כל קשר איתו. הם דאגו להזהיר כל סטודנט ערבי מפני הסטודנט הישראלי שמוצאו מעיראק פן ידבר איתו ויסתבר שהוא מרגל. סיפוריו המרתקים של מורה מלמדים על היחס השלילי לו זכו יהודי עיראק גם מחוצה לה. בזיכרונותיו מתעד מורה את תקופת לימודיו בלונדון ומספר על שיחה שהיתה לו עם סטודנטים יהודים בריטים. אלה האחרונים התפלאו כששמעו שהוא ושני אחיו, הכותבים אף הם דוקטורט, מוצאם מעיראק, שהרי גולדה מאיר הגיעה ללונדון בניסיון לעודד עליית יהודים מאירופה לישראל על מנת לשמור על רוב אשכנזי מפני היהודים השחורים והאנאלפאביתים שהיגרו מארצות ערב לישראל. אם כך, כיצד יתכן שהוא ואחיו אינם שחורים, וכאילו לא די בכך, הם נשלחו לכתוב דוקטורט בלונדון בשל הצטיינותם בלימודים? הבריטים, שאמרו למורה שבשל דבריה של גולדה העדיפו להשאר בבריטניה או להגר לארצות הברית, מלמדים בתשובתם על תחושת העליונות שהיתה ליהודי אירופה ביחס לִיהוּדִים יוצאי ארצות ערב. דברים אלה מחדדים את תחושת הזרות שליוותה את היהודים גם בישראל. אם בעיראק אשמתו ביהדותו, הרי שבאירופה ובישראל אשמתו שמוצאו מעיראק. מעניין לציין כאן, שבניגוד ליהודי ארצות ערב אחרות, יהודי עיראק בחרו להתעלם ולהתעלות מעל הדיכוי והאפליה בישראל. ניצחונו של מורה הוא בכך שהניח את גילויי הגזענות בצד ולא שקע במרה שחורה בגינם. כמו כן, לא החליק לשון על מנת שהאשכנזים יקבלו אותו למילייה שלהם ולא חבש מסכה לבנה על עורו. הוא בחר להוכיח את כישוריו ויכולותיו באמצעות מחקריו פורצי הדרך שעליהם זכה בין היתר בִּפְרס ישראל בשנת 1999.

מצד אחד ניכרים בכתיבתו של מורה געגועים למולדת ולנופיה ומצד אחר העובדה שבו זמנית הוא קשור בכל מאודו לארץ ישראל. על אף הקשר הרגשי ואהבתו הכנה לעיראק, מורה מדגיש את ההבדל בין מדינת ישראל הדמוקרטית, שמאפשרת לאחר ולשונה להביע את דעתו, קיצונית ככל שתהיה, ובין החיים בעיראק שם הזמן תמיד שאול והחרב, דרך קבע, מרחפת מעל.

בכתיבה הוידויית נחשף עולמו הפנימי של המחבר: הוא כותב את הדברים לאחר שהסיר את ה'פרסונה' היא המסכה אותה האדם עוטה במעגל קיומו החיצוני עם סביבתו. בספר הזיכרונות שלפנינו הדברים כתובים בצורה מפורשת ללא מסכה – אין צורך לחשוף את האמת - היא חשופה. האמת הזאת היא חלק מאמת גדולה יותר שמתעדת את ההיסטוריה של יהודי עיראק ותרבותם. 

לסיכום, ניתן לראות שמורה אינו רק פרופסור מחונן אלא גם סופר ומשורר ברוך כשרון פנומנלי שיודע לפרוט את מיתריו על הנימים הרגישים ביותר. 

לפנינו ספר מאלף, ספרותי ועוצמתי שמתעד את ההיסטוריה בצורת זיכרונות מרתקים בסגנון לירי רהוט. סופרים ערבים רבים ציינו שצורת הבעה זו מהפנטת את הקוראים הערבים. כל זאת מבלי שיבחינו שהוא שם רעל בדבש שהוא מגיש להם והם מלקקים אותו בשקיקה. לאמיתו של דבר, פרופ' מורה הולך במסורת המפוארת של מוריו מהאוניברסיטה העברית שדאגו לו ועודדו אותו ולא חסכו מאמץ כדי שימשיך קדימה במחקריו המיוחדים, שפרופ' מנחם מילסון דיבר עליהם בכנס לרגל הוצאת ספר הזכרונות של מורה. הרצאתו המאלפת של מילסון פקחה את עינינו לגבי המהפכה שחולל פרופ' מורה והדרך שפרץ בחקר הספרות הערבית וההיסטוריוגפיה, דבר שהתמיה את גדולי החוקרים בעולם לגבי המסקנות החדשניות שהגיע אליהם בשקידתו ובשיטת המחקר שפיתח בעצמו. דברים דומים בשבחו אמר גם הסופר המצרי המנוח, אניס מנצור (2011-1924): "פרופ' שמואל מורה בר הסמכא היחיד בעולם בחקר ההיסטוריה של מצרים מאת ההיסטוריון המצרי אל-ג'ברתי ובחקר כתבי היד שלו, והוא היחידי בחקר כתבי היד שהשיג אותם לבדו אחרי שאסף אותם מכל ספריות העולם."

  -----

הכותבת היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בו גוריון בנגב 

יום שלישי, 2 בפברואר 2021

שלמה שפירא: יהודים לא ליקקו דבש כשעלו מעיראק לישראל - שנאה עד קללה ליהודים מצד התושבים המוסלמים

שלמה שפירא


הצד השני שלא דובר ולא מדובר אצל "יוצאי עיראק" בישראל. הצלחת היהודים בתחילת שנות המלוכה ההאשמית במאה שעברה הפכה למקוללת בהמשך. לא הכול היה דבש אצל יהודי עיראק בזמן העלייה ההמונית לארץ ישראל


חוקרים אחדים עם תארים אקדמאיים ובעלי פרסים מיוצאי עיראק, נטו ונוטים להדגיש את "הצד המצליח" של היהודים בתקופת שנות העשרים-חמישים של המאה שעברה. 

לזכור היטב, וזאת לאחר עיוני בעשרות ספרים של מחברים עיראקים לא יהודים, בהם מצאתי שמרכוז היהודים במשרות מובילות וחשובות על-ידי הבריטים כאשר הבריטים כבשו את עיראק, לאחר מלחמת העולם הראשונה ובהמשך תעסוקתם בממלכה העיראקית שקמה, הביא לאחר מכן, תסכול, קינאה ואפילו שנאה ליהודים, בעיקר מצד המוסלמים.  

יהודים שעבדו במשרות ממשלתיות פוטרו ונתפסו על ידי מוסלמים פחות מוכשרים.

בשני מקורות חשובים מצאתי אצל כותבי זיכרונות עיראקיים מובילים, שהזכירו איך אבותיהם שקירבו את היהודים ואפילו הפכום ליועצי כספם, וכינו אותם "בני-הדודים" נוצר קרע והיהודים הפכו ממחצית שנות השלושים ועד עלייתם לארץ ישראל  בשנת החמישים למקוללים וקיללו את היהודים ב- "תרד עליהם קללה" 

חבל, שחוקרים חשובים, לא שמו לב לתופעה הזאת שיכולה להסביר הרבה את מה שהתרחש בקהילה היהודית בקרב סביבתה הלא-יהודית, דבר שהצמיח נכונות "לברוח" מעיראק.

בקטע אחר בבלוג שלי, הבאתי את הידיעה על האשורים שלהם גם הייתה הצלחה בהתברגות השלטונית הבריטית בזמן כיבוש הבריטים את עיראק ותושבי המקום המוסלמים התסיסו נגד האשורים להוציאם מכל המשרות ואף ערכו בהם טבח באוגוסט 1933.


31.12.2012

שלמה שפירא: "חרוז כחול של מזל" או "קחו אותי הביתה", ל- נעמי וישניצר, ספר לבני הנעורים/ חליב...בסמטה ב-חלבּ (סוריה)!

שלמה שפירא


"חרוז כחול של מזל" או "קחו אותי הביתה", ל- נעמי וישניצר, ספר לבני הנעורים, 

בספר 17 פרקים (סיפורים), סידרה בעריכה מירה מאיר, 

מהדורה מיוחדת למשרד החינוך והתרבות, ספרית פועלים, 1975


חליב, חליב...בסמטה ב-חלבּ (סוריה)! 


מ-גב הכריכה:

הספר הזה הוא סיפורה של נערה עולה מסוריה, המנסה להיקלט במושב. על רקע התקופה המסוערת של טרם-מדינה היא נתונה לגעגועיה, לאט היא לומדת לשמוח, ותוך כדי אירועים דרמטיים מתחשלת והופכת מ-זכּיה ל-אסתר.

הסיפור הופיע בהמשכים ב"דבר לילדים" בשם "קחו אותי הביתה". זכה בפרס יציב 1972

על המחברת:

נעמי וישניצר, נולדה בצפון בוהמיה. הגיעה ארצה עם כניסתו של היטלר לצ'כיה, התחנכה בבן-שמן במסגרת עליית הנוער לקראת חיים של עמל כפיים. הייתה בין מקימי מושב אביגדור שבדרום, ויושבת בו עד היום הזה

 

עמודים 8-9

...החצר הייתה בנויה כריבוע. כאן הבית, וממול הרפת הגדולה נמוכת התקרה, שבה עמדה האפלולית גם בצהרי היום. באגף כלפי השכנים דיר העגלות, ולידו היה קשור הכלב - חיה צהובה, שעיקרה שיניים, אשר חשפה אותן כנגדה, אם אך העזה להתקרב.

באגף האחר של החצר נמצא המתבן, שאליו הודבק ביתן המטבח, ותוספת מפח, מבנה של עראי, ששימש מקלחת וחדר-כביסה.

"שתוק!" נזפה האם בכלב, כי נבח ומשך בשרשרתו. היה עליה לעבור לידו עם הדליים המלאים להאבסת העגלות. הוא מרגיש, שאינך מחבבת אותו", פסקה האם, באותה נעימה שנזפה בכלב.

הלה נשמע לה והסתפק כארגעה בחרחורים גרוניים כמבקש לומר: חכי עד שבעלתי תסתלק, ואפרע ממך...

עשר פרות היו להם, ואותן עגלות, וזה הכלב. אסתר הזדרזה בעבודתה, לסיימה לפני שהאישה תגמור לחלוב. נכון, לא חיבבה כלבים. בבית למדה רק לפחד מפניהם ולא לאהוב אותם. אבל בראשונה עשויה להתיידד עם הצהוב הזה על אף פחדה, כמו עם כל יצור חי, שיש לשנות אליו את היחס, כיון שבארץ-ישראל אדם על אדמתו, ובעלי-חיים ידידים של אדם על אדמתו. לא כן זכור לה מחלבּ העיר, שכל בעלי-חיים בסמטאותיה הצרות גרם לה פיק-ברכיים. אותה פרה, למשל, שנאלצה לעבור לידה מידי יום ששי, כאשר נשלחה אל האופה להודיע לו, שהקרש עם ככרות-הבצק מוכן וממתין לאפיה. בפינת הסמטה ניצבה אותה פרה, שבעליה הכריז: חליב, חליב, ועקרות-הבית יצאו עם כליהן, והוא חלב להן את הכמות המבוקשת. מדי יום ששי התפללה שהפעם לא תעמוד שם הזו. וכשתפילתה לא נענתה חמקה לידה תוך מלמול שפתיים רועדות: "הושע נא, ה', בשעת צרה", בלא תפילה מעולם לא הייתה מעזה לעבור.

 

הערה שלי!

יש כאן תיאור של חלבן שבא עם פרתו עד הסמטה, חולב על המקום ומוכר חלב=חליב לדיירי הסמטה. את המראה הזה אני זוכר בילדותי בסמטה שבה גרנו בבגדאד!   - הערה שלי! (לפי זיכרונות ילדותי גם בסמטה בבגדאד!)

5.01.2013

 

שלמה שפירא: לא עניים והם אנשים כפופים בודדים אבל לא מבודדים

שלמה שפירא

לא עניים והם אנשים כפופים בודדים אבל לא מבודדים


לבד הרצון עמנו להסתובב בין אנשים ולחיות בלי אנשים, למרות שיש אנשים שמסתובבים בקרבנו בשכנותנו עם תרנגולות וביצים.

שני אנשים סקרנו אותי מהרצליה - לא עניים, לא פושטי יד, זרמו בשקט בתוכנו:

יותר מעשרים שנה, מבוגר עם גב שפוף, לבוש תמיד בבגדי עבודה, עמד במדרכת רחוב באותו מקום באותן שעות לאחר הצהרים עד חשכה  במפגש הרחובות סוקולוב וויצמן בהרצליה כאשר רחוב וויצמן נמצא בעלייה ופניו של המבוגר תמיד לסוקולוב. האיש לא נראה לא ביום שישי ולא בשבת.

שנים - איש נמוך יחסית בגיל מבוגר, לפעמים, תהייה אולי הוא אישה, לא מרושל בלבושו ללא קרע בבגדיו מסתובב לו בין אנשים במרכז העיר בחצי קילומטר של עיר, כל הזמן הולך לבד, לא משוחח עם איש,  גם לא ראיתי שעומד ומשוחח עם איש מוכר.

ראיתי אותם ונזכרתי ב- "שלום עליכם" ב- וורונקה, שלום עליהם! עליהם שלום! 

2.02.2021



שלמה שפירא: "האישה היהודייה בבגדאד - תהליכי שינוי במעמדה החברתי במחצית הראשונה של המאה העשרים"

שלמה שפירא


"האישה היהודייה בבגדאד - תהליכי שינוי במעמדה החברתי במחצית הראשונה של המאה העשרים"

ל- נילי גבאי, הוצאת האקדמאים יוצאי עיראק בהנהלתו של שמואל מורה ואחרים: יחזקאל פטל, שאול בר-חיים, יוסף גבאי, דוד שגיב ו- שלמה שפירא, עורך: עזרא ברוך, 2006. בספר יש ביבליוגרפיה רבה. ספר זה נכתב בעקבות עבודת מחקר לקראת התואר מוסמך

(M.A.) למדעי היהדות בטורו קולג', ירושלים (תשנ"ט 1998).

 

בספר הקדשה:

 

מוקדש לזכר

 

בעלי ורעי, משה גבאי, זכרונו לברכה,

נעים הזמירות, משמח אלוקים ואדם,

בזכות עידודו בא הספר לעולם.

 

אבי, יוסף לנדוי, זכרונו לברכה,

צאצאם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה,

מבוני פתח-תקוה וראשון-לציון.

 

חמותי וחמי, מרגלית (לבית שמאש) ועזרא עובדיה גבאי,

זיכרונם לברכה,

נכדיו של הרב הראשי וראש הקהילה בבגדאד (1918-1923)

ה"חכם באשי" משה-חיים שמאש.

 

מן המבוא:

...הספר שלפנינו מתייחס למעמד האישה מבחינת שוויון הזדמנויות בין המינים בתחומים הבאים: חינוך והשכלה, בחירת מקצוע, פעילות ציבורית, השתתפות במחתרת הציונית, בחירת בן-הזוג ותפקוד כמקור סמכות במשפחה.

כמו-כן, הספר דן בהשפעת הגורמים השונים על מעמדה של האישה היהודייה בבגדאד, תוך בדיקת המקורות הבאים:

1. מחקרים היסטוריים העוסקים ביהדות בבל.

2. תיעוד ארכיוני: א) המדור לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים. ב) מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה: קטעי עיתונות, כתבי-יד, תיעוד בעל-פה.

3. ספרות רבנית, ספרי זיכרונות וספרות יפה שנכתבו על-ידי יהודים בני העדה הבבלית.

4. ראיונות ושיחות עם נשים יוצאות עיראק.

 

רוזה מריומה   (עמוד 125):

רוזה מריומה נישאה בשנת 1924 לבחור שאביה הכיר לה. את חתנה ראתה לראשונה כאשר הובא לבית הוריה לפגישת היכרות עם המשפחה. בנותיה שנישאו בעיראק שודכו גם הן על ידי אביהן. ואילו בנותיה שלא הספיקו להינשא בעיראק, הכירו את בעליהן בישראל בכוחות עצמן.

 

פרחה כתון   (עמוד 81)

פרחה כתון שהייתה אישה שהתפרסמה כמרפאה (רופאה-עממית), אשתו של ישראל בן הרב ששון ישראל, עסקה ברפואת עיניים ושמה יצא לתהילה. העובדה, שהייתה ידועה כחכמה וצדקת, עשויה ללמד על כך שעסקה ברפואה לשם מצווה וכדי לבטא את יכולתה, יותר מאשר לצורך פרנסה.

 

בעת ביקור במדרש-תלמוד-תורה בשנת 1919  (עמוד 104)

...מרת מוראד, אשתו של ששון מוראד, השתדלה למען הקמת בית-יתומים...נשים רבות עסקו בכך...בעת ביקורה במדרש-תלמוד-תורה בשנת 1919, הזדעזעה רחל חכם יצחק למראה הילדים הרועדים מקור, ודאגה לספק להם בגדים. מספר בחורות משכילות - מוזלי מוראד, מוזלי נורי, פרחה שלמה, נעימה נחום והלן אברהם חיים - הקימו באמצע שנות העשרים אגודה לאיסוף תרומות כדי להלביש תלמידות נזקקות. קבוצה אחרת של נשים נהגה ללכת אל בעלי חנויות לבדים לקבל בד על מנת לתפור בגדים לחולות נזקקות ולתינוקות, שהיו מאושפזים בבתי חולים...


14.04.2013

 

שלמה שפירא: "בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס - התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להיאבל על חורבן בית-המקדש...תיאור יהודי בגדד ואבלם בתשעה באב

"בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס, 

עברית: ב. וילנצ'וק וב. מורן, ערך: ברוך מורן הוצאת טברסקי, תשי"ד, 1954 


בספר ישנו תיאור יהודי בגדד ואבלם בתשעה באב


בספר הקדשה:

לידידי היקרים

אבא שַׁבָּן ורעייתו

  

מתוך הפרק "עם התרגום העברי" שכתב המחבר ב-ערב שבועות, תשי"ד, ניו-יורק


ביטוי מעניין - "הגרמנים האדישים"



...אמנם פעם בפעם נדפסים מאמרי בעיתונות העברית בישראל, אך ספר הריהו ענין אחר לגמרי - הוא כעין אשנב אל הנצח בארץ-הנצח. הדבר מופלא כחלום - והנה מתגשם חלום זה...

דברים מעין אלה נשמעים סנטימנטליים במקצת בישראל, ואני אף מבין למה. אך אל-נא תגזלו ממני את זכר הרגשות הרומנטיים שנקבעו בלבי מאז ימי ילדותי. בעשרים וחמש השנים האחרונות צעדו רגלי על אדמת ישראל יותר מעשר פעמים...וכל אימת שחציתי את גבולותיה של ארצנו ונצבטים מגעגועים וצפייה - כבן נודד הקרב ובא אל בית אביו ואל אהובי נפשו...

...אכן, נתקיימו נבואות החולמים. ב-1953 סיירתי בארץ-ישראל החופשית במכונית צבאית. בתל-אביב רקדו התושבים בחג-העצמאות. בין אלפי החוגגים יכולתי להבחין בעולי פולין, רומניה וגרמניה, שרידי המושמדים בארצות ההרג באירופה, ראיתי את הילדים מתימן, מרוקו והודו, עיראק ופרס. הם שרו שיריהם, ואני עמדתי ושפתי לחשו את הנבואה העתיקה של ישעיהו: "הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים."

הלא תבינו מה מתרחש בנפשי בשבתי בארץ הרחוקה ובלבי בוערת התשוקה לבוא לשכון בתוככם - והנה זכיתי לראות ספר ראשון זה שלי במחלצות לשון אבותינו.

  

הפרקים על עיראק בספר:

קבצנים ומלכים, על נהרות בבל, צאצאי הגאונים, "ומלאו בתיהם אוחים", קבר דניאל, חתונה בבבל, צורף-הכסף מכנאקין

  

מתוך הספר: - מובא כאן רק החלק על עיראק

...מכתב חשוב היה מונח בתיקי. הוצאתיו ועיינתי שנית בכתובת: "להוד רוממותו תחים עלי אל-עומר, סוכן החצר להוד-מלכותו המלך". מכתב זה נתן לי ידיד הוד-רוממותו, שפגשתי לפני כן בסוריה. לא ידעתי את תוכנו, אבל החלטתי להשתמש בו כרישיון-כניסה לארמון המלכות.

  

...הערב שבו הגעתי לבגדאד היה ערב תשעה-באב. בהתאם למנהג קדום מתכנסים שמונה רבבות יהודי בגדאד על גגות בתי-הכנסת, וכשפניהם מערבה - בכיוון לירושלים - הם מקוננים על שברם ההיסטורי.

את יהודי בגדאד לא ראיתי עדיין, למרות העובדה הסטטיסטית שכל תושב רביעי בבירת עיראק הוא יהודי. בכור-היתוך זה של לאומים שמיים דומים היהודים לשאר התושבים, ואף לובשים כמותם אותו הלבוש - מצנפת חומה או תרבוש אדום על ראשם, לגופם חלוק לבן, ארוך, ומעליו עבאיה צבעונית. נוסף לכך מדברים הם כולם ערבית.

מלווה על-ידי אחמד רחאל נסעתי במכונית המפוארת לאורך דרכים מזוהמות, בלתי סלולות ומאובקות, דחוסות באנשים, חמורים וגמלים. לבתים הפרימיטיביים גגות שטוחים, ולאחר שקיעת החמה אפשר להתענג עליהם מקרירות הערב. בגדאד היא עיר גדולה, אולם אין בה כל חשמליות או אוטובוסים. היו בה רק שני בתי קולנוע אשר הציגו סרטים בהשתתפות ואלאנטינו וצ'ארלי צ'אפלין. ראיתי אנשים מתגלחים ברחוב. הגלב, קורדי פרוע-זקן, תפס את התער באגרופו כאילו התכונן לנעצו בצוואר הלקוח. כשהבעתי את רצוני לעשות את צפורני (סוף סוף הריני אורח כבוד של הממשלה) הוציא הגלב זוג מספריים גדולים וביצע את הפעולה בשקידה ובזריזות מקצועית כה רבה, עד שבסופה חששתי להרעלת דם.

ככל שהתקרב הערב, כן נמשך לבי יותר ויותר אל היהודים וכן נעשה זר לי מלווי המוסלמי. עדיין לא פניתי אליו בכל שאלה הקשורה ביהדות או ביהודי ארצו. יתר על כן, בערב זה רציתי להיות בודד, בלי חברתו המעיקה של אדם שאינו מבין לרוחי.

ביקשתי את רחאל להובילני לבית-הכנסת הקרוב ולהשאירני שם, הלא גם הוא עשוי להתעייף בנסיעת יום תמים עם אדם זר וחקרני.

רחאל ידע שצום תשעה-באב יתחיל עם השקיעה; שחנויות היהודים תיסגרנה במהרה והיהודים יכולים להתאבל בבתי תפילתם. אולם הוא לא יכול להשאירני לבדי. הוא היה ערב לשלומי. "ברחובות אלו," אמר, "חשוך למדי בלילות, ולפעמים גם לא בטוח ביותר," לכן יביאני לבית הכנסת הגדול וימסור אותי להשגחתו של מכר יהודי שלו.

הודיתי לו בחמימות, ופנינו לעבר הרובע היהודי.

לפתע היה לילה. במזרח מתרחש המעבר מאור לחושך ללא דמדומים. מכוניתנו המהודרת נכנסה למעבר צר, שנראה לאור הפנסים כמסדרון אבן ארוך. זה היה הרחוב הראשי של הרובע היהודי. כל החנויות היו נעולות. בדרך היו פזורים פירות צבר רמוסים, עגבניות מעוכות, קליפות אבטיחים. ריח רקב חריף עלה מהשווקים העתיקים. נזכרתי בדרך המובילה לכותל המערבי בירושלים.

 מכוניתנו תפסה את כל רוחב הדרך. ירדנו וציוונו על הנהג להתנהל מאחורינו. נבלענו בתוך קהל גברים לבושי חלוקים לבנים שמיהרו לתפילה, מהחצרות הסמוכות באו נשים מצועפות בצעיפים שחורים, שהובילו ילדים צעקנים דוברי ערבית. אורות המכונית שנעה מאחורינו הגיהו באור מוזר את התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להיאבל על חורבן בית-המקדש...

 

ליד קבר דניאל:

...לפני הפתח ישבו מספר בני אדם שחומים לבושי סחבות צבעוניות. למראה המבקרים התחילו לקונן בערבית בהושיטם קדימה ידיים כחושות ומזוהמות. המחזה ידוע. כל תייר פוגש בקבצנים כאלה...בכל מקום שקיימת אפשרות להונות יצור אנושי המתרכך על ידי זיכרונות רגשניים והלכי-רוח.

"יהודי?" שאלתי את הקבצן הראשון, בעל זקן פרוע ועיניים אדומות מוכות גרענת. הוא נענע לשלילה, והצביע בריטון על שכנו: "אל יאהודי", מלמל, כלומר, הקבצן האחר הוא יהודי. השני היה עוור למחצה , אפור-זקן, הבין שתשומת לבנו מופנית אליו. הוא חסם בפנינו את הדרך על ידי פשיטת זרועותיו ונתן לנו לעבור רק לאחר שהענקנו לו מטבעות מספר...

 

...אין זה נאה להתקרב יתר על המידה אל הנשים - אבל כמה מהן היו סמוכות אלי במידה שיכולתי לשים לב לפי החן הפנים שלהן, שהיו מוארים בזוג עיניים שחורות ונוצצות. חן זה של עור ועיניים לא יוכל להיעשות על ידי שום אמן איפור; זוהי תולדה של גזע שנשמר בטהרתו מאות שנים. הכלה ששמה היה רבקה, הייתה כבת שש-עשרה. ברוב מאמצים הצליחה משפחתה להשמינה במקצת, כי אם לא כן היו מתביישים להשיאה. היא קיבלה נדוניה של שלושת אלפים דינר...בעלה - בחור בן עשרים, בוגר בית ספר "אליאנס"...כמה מנגנים בחלילים ובכינורות השמיעו נעימות מזרחיות. לאחר זאת הובלה הכלה אל החתן בתהלוכה בין שתי שורות חברותיה שאחזו לפידים ושרו שירים בערבית. בני לוויתי העירו את תשומת לבי לצפרניהם של בני הזוג שהיו צבועות באדום (כנראה, שהוא התכוון לצבע החינה!) - צבע זה הוא סגולה נגד עין-הרע שלא תשבית את שמחת הכלולות. הנשים הקשישות רקדו ושרו שירי חתונה, כנהוג בשבעת ימי המשתה...

 

...התקרבנו לעיר המדאן, אבל נראה שמחוץ לבני לוויתי, הגרמנים האדישים, היה עמנו עוד נוסע בלתי נראה...

 

שלמה שפירא: הצעה לפצצות אנושיות - סדאם חוסיין וקדאפי בפסגת הארצות הערביות בבגדד מציעים: להכפיל את אוכלוסיית העולם הערבי בעולם למיליארד, כדי לקבור את היהודים בישראל

שלמה שפירא

בפסגת הארצות הערביות בבגדאד -30.05.1990  

ועידת הפסגה אישרה את זכותה של עיראק להשתמש בנשק הכימי שבידיה, ואת זכותה של כל מדינה ערבית להשתמש בנשק אחר שבידיה, להגנת בטחונה וריבונותה". במקביל דחתה הוועידה את הצעת מצרים לפרז את המזה"ת מנשק כימי וביולוגי, בנימוק שאי-אפשר לדרוש מעיראק לוותר על הנשק הכימי שלה, מבלי לאלץ את ישראל להשמיד את הנשק האטומי שהערבים משוכנעים שיש ברשותה...


בוועידה - אפילו סדאם חוסיין נטול ההומור גיחך, כאשר קדאפי, שליט לוב, הודיע: "יש לי התשובה לפצצה הגרעינית הישראלית" והציע: "אם הם מפוצצים פצצות גרעיניות, אנחנו נפוצץ פצצות אנושיות. אני מציע להחליט ללדת ולהכפיל את אוכלוסיית העולם הערבי למיליארד, כדי לקבור את היהודים בישראל".

סדאם חוסיין פנה אל קדאפי בנימה משועשעת ואמר: "אם באמת אתה מתכוון לכך, אני מפנה את תשומת לבך למצרים (שאוכלוסייתה גדלה במיליון איש בשנה), האם אתה תשלם את ההוצאות הגדולות שיהיו למובארק?"...  


2.08.2013

שלמה שפירא: "ענבר לולו", סיפורי אהבה ערביים, מערבית: משה חכם / ששון סומך שואל - האם קיימת "אהבה ערבית"?

שלמה שפירא

"ענבר לולו", סיפורי אהבה ערביים, מערבית: משה חכם, 

מבחר ומבוא: ששון סומך, הוצאת עקד/גוונים, 1995.


שני שירים, אחד פותח את הספר ושני סוגרו, ושניהם בתרגומו של ששון סומך.

בדברי המבוא שואל ששון סומך, האם קיימת "אהבה ערבית"?...אכן גם אהבה כזו, אהבה ללא סממנים לאומיים-מקומיים, והיא אהבה ערבית.

  

בעותק הספר שברשותי, הקדשה אישית בכתב-יד:

לשלמה שפירא ולרעייתו

בהרבה ידידות,

ושנה טובה

- ששון סומך - (חתימה)

7/5/95

  

התוכן:

אהבה עכשווית (מבוא) - ששון סומך

השיר הפותח: "ראשית אהבה", שיר של אדוניס (עלי אחמד סעיד), בתרגומו של ששון סומך  (משורר סורי)

  

הסיפורים מערבית בתרגומו של משה חכם:

פגישה - אבו אלמעאטי אבו אלנג'א        (סופר מצרי - הסיפור לקוח מתוך "אנשים ואהבה, ביירות 1966)

אין ארוחת ערב אחרי הלילה - עבד אלסתאר נאצר  (סופר עיראקי - הסיפור פורסם בירחון הביירותי "אל-אדאב" בשנת 1984)

יקירתי אילין - 'א-טייב' צאלח   (סופר מסודאן - הסיפור מתוך "עונת הנדידה לצפון", 1966)

עיניך גורלי - ע'אדה  אלסמאן   (סופרת לבנונית - מתוך קובץ הנושא שם זה - "עיניך גורלי", ביירות 1979)

הרפתקאה רומנטית - אדוואר אלח'ראט (סופר מצרי קופטי - מתוך "קירות גבוהים" 1959)

ענבר לולו - נגיב מחפוז   (סופר מצרי - מתוך הקובץ"סיפור ללא התחלה וללא סוף", קהיר 1971)

הצל הגדול - סמירה עזאם  (סופרת פלסטינית ילידת עכו,משנת 1947 שהתה בארצות שונים:קפריסין, לבנון, סוריה ועוד. הסיפור לקוח מתוך קובץ הנושא שם זה -"הצל הגדול", ביירות 1956)

צהלת הסוס הלבן - זכארייה תאמר   (סופר סורי - מתוך "צהלת הסוס הלבן", ביירות 1960)

נשיקת פרידה - עומר אבו אלקאסם אלקאקלי  (סופר לובי - מתוך ירחון "אדב ונקד" משנת 1989)

מטורף אהבתה משכבר הימים - נעים תכלא   (סופר מצרי - מתוך "מטורף אהבתה משכבר הימים")

  

השיר המסיים: "מפרשׂים", שיר של פואד רִפְקה, בתרגומו של ששון סומך (משורר סורי)

  

טעימה קטנה 'בין "נשיקות" ' מתוך "אין ארוחת ערב אחרי הלילה" ל-עבד אלסתאר נאצר (מעמודים 29-45)

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

לא הייתי לבדי, אלא שהגוף שהיה איתי היה גוף מת...אני מתכוון לגוף האישה שאתמול אמרה:

"בוא ניסע לילה אחד למקום רחוק."

ירדתי בבצרה. בארנקה של האישה היה כסף שמספיק לשבועיים ימים ב...שרתון...לפני שאובל על-ידי המשטרה אל מקום גלותי, שבו אסיים את חיי. על כן, החלטתי לחיות את מיטב ימי חיי לפני שאימק מאחורי הסורגים!

האם אני חולם?

כלל וכלל לא. הנה תעודת הזהות שלה בידי, הצתי בה את הסיגריה האחרונה שמצאתי אצלה. ראיתי את האש אוכלת את חמש האותיות של שמה הפרטי אות אחרי אות.

אמרתי לעצמי:

שלום לך, סאמרה. מי יודע שאינני אשם במותך המוזר? אין ספק שיידעו היום או מחר שהיינו יחד באותו תא.

... ...כבר ביום הראשון לבואה של סאמרה למקום עבודתי ידעתי שיתרחשו דברים מוזרים בחיי...

שמעתי הרבה סיפורי כשפים, שבהם מחוללת אישה אחת מה שלא מחולל שום מעשה נסים, אבל שאני בעצמי אראה אישה כזאת - זהו סיפור אחר, שלא קל לעאמר חסון, שאני הכרתי ושאת זהותו אני נושא, לשחק בו פקיד אחד מזה של דמויות מובסות.

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

ידעתי מה יהיה גורלי מרגע שראיתי אותה בפעם הראשונה. מה יהיה סופה של הירושה האיומה של חסך מיני, אם סאמרה לא תהיה הקורבן היפה ביותר של הפגם הרעיל, שדבק בגופם של סבי ואבי...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

אני מעיד שלא הייתה לי דרך מיום שיצאתי מרחם אמי. הכרתי את המוות והאובדן והעקירה. אם חמקתי מהראשון בא השני, ואם הצילני אללה משניהם, טעמתי את טעם העקירה, ולא ידעתי אלא פחד ודמעות ושתיקה... "גם בעבר נענשת בגלל זה?" היא צחקה וצבטה את לחיי:...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

נכנסתי לתוך זריחת השמש - אוי, אוי, סאמרה - וגופי התענג בחום הנהדר. ראשי התפלש במרתף מלא שוקולדה ומדיף ריחות ים. האישה הזאת הנגועה במוזרויות הביאה אותי עד שקיעת השמש, עלתה בי אל הדקלים המשתרעים מזרחה וסובבה אותי סביב עמוד השמש הגבוה...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

הוצאתי את לשוני וצחקתי כמו שחקן זול. אמרתי לה:

"עשי בי מה שאת רוצה. היום אישן בצל רחמייך. תבחרי בדרך שאת אוהבת אל גופי."...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

ריח של זעתר ושל חורשות דגדג את אפי. היא אמרה בקול מושחת, מענג, מתוק וממית"

"בוא, דוב מלוכלך!"

השלכתי את בגדיי. רציתי לשחות בים שאינו יודע שקט. גלים היכו בראשי והחדר הצר השתכר כמוני...נבחתי על עשבים שאין להם שורשים. נעצתי את ציפורניי בבשר לבן ואמרתי: "די, אני לא רוצה שתמותי מתחת לירכיי. חייב שיהיה אחד מאתנו בר שכל."...

בדרך בין בצרה לבגדד לא נעצרה הרכבת.

אני, שלא ידע עורי מה לעשות בי, אני שמסרתי בתחנה את כרטיס ההלוך ללא שוב...אני רציתי להרוג את עצמי ואת משרתי. הגוף הזה המלווה אותי נשאר פסוק שוקיים, בלי דופק ובלי חיים...

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

התעוררתי ממותי וחיפשתי אישה ששמה סאמרה. ביקשתי לדעת מי אני באמת, ולא מצאתי את האישה, וגם לא שמץ מן האמת אודותיי השעון הצביע על שתיים אחר-הצהריים. יצאתי מדלת המשרד כשאני מחפש "משהו" שחוויתי ואבד מזיכרוני, אך לא מצאתי אף לא חלק ממנו. פתאום גיליתי שאני פקיד בבניין הזה שלושים שנה, ושבמשך כל השנים הארוכות הללו לא עזבתי את בדד אפילו פעם אחת.


16.07.2013

יום שני, 1 בפברואר 2021

שלמה שפירא: "מחברת הזהב", ל- דוריס לסינג / (אנה וולף)/ תירגמה מאנגלית: ג. אריוך, 1978/ נשים משוחררות א' ב' ג' ג' ה'

 שלמה שפירא

"מחברת הזהב", ל- דוריס לסינג, 

תירגמה מאנגלית: ג. אריוך, 1978

המחברת, נולדה בשנת 1919 בפרס וגדלה בדרום-רודזיה. בשנת 1949 השתקעה באנגליה, מאחר שלא רצתה לחיות במשטר ה"אפרטהייד" ושם החלה לכתוב רומנים וסיפורים.

בספר ששה שלדים=מסגרות והקדמה:

נשים משוחררות א

נשים משוחררות ב

נשים משוחררות ג

נשים משוחררות ד

מחברת הזהב

נשים משוחררות ה

 

מתוך ההקדמה:

צורתו של רומן זה היא כלהלן: ישנו שלד או מסגרת, ששמו "נשים משוחררות", והוא רומן קצר קונבנציונלי שארכו כחמישים אלף מלה, העשוי להיות ספר בפני עצמו, אך הוא מחולק לחמשה פרקים שמפרידים ביניהם קטעים של ארבע ה"מחברות": השחורה, האדומה, הצהובה והכחולה. המחברות הן יומנים של אנה וולף - דמות מרכזית ב"נשים משוחררות". היא מנהלת לא יומן אחד, אלא ארבעה, משום שהיא רואה כי עליה לקבוע הפרדה בין דברים שונים, מתוך פחד מפני תוהו-ובוהו, מפני חוסר צורה- מפני התמוטטות. לחצים, פנימיים וחיצוניים, מסיימים את המחברות בקו שחור עבה הנמתח על-פני העמוד בכל אחת מהן. אבל לאחר שנסתיימו המחברות הכתובות-למקוטעין, יכולות הן להצמיח דבר חדש: את מחברת-הזהב... 

 

...כה חשוך בדירה הזאת, כה חשוך, כמו היה החושך התגלמות הקור. עברתי בכל הדירה והדלקתי אור בכל מקום. והחושך נסוג אל מחוץ לחלונות, כמין קור דחוס המתאמץ להידחק ולחדור פנימה...שכבתי, וחשבתי על כדור-הארץ הקטן, שמחציתו שרויה בחשיכה קרה, הנע בתוך חלל כביר של חושך. שעה קלה אחרי ששכבתי בא סול ושכב לצדי...

(עמוד 549).

 

...אבל אלה הוסיפה לסרוק את שערה השחור לאחור ולקשור אותו אל ערפה, וסירבה ללבוש את הבגדים המעוררים תשומת-לב החביבים עליו. בסתר לבה חשבה: גם עכשיו הוא מתאונן שאינני מסתפקת בו ואני רוצה גבר אחר. מה יחשוב אם אתחיל ללבוש בגדים מגרים? אילו עשיתי את עצמי זוהרת באמת לא היה יכול לשאת. גם כך המצב גרוע למדי....   (עמוד 206)

 

שלמה שפירא: "שעון הזהב, סיפורים" ל- שאול חדד, הביאה לדפוס אסנת אברהמי / פרסם בעיראק עיתון שבועי כלל-יהודי "אלבורהן"

שלמה שפירא

"שעון הזהב, סיפורים" ל- שאול חדד, הביאה לדפוס אסנת אברהמי, 

וכל הזכויות שמורות למשפחת הסופר שאול חדד ולאגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל, 2012. ספרו זה הוא השלישי במספר והתפרסם לאחר מותו.

שאול חדד מחנך וסופר מוכר וידוע מעיראק ובישראל. הוא הצליח לפרסם בעיראק עיתון שבועי  כללי יהודי "אלבורהאן" / ההוכחה, בשנת 1929-1930 , דבר מאד חשוב לעצמו ובזמנו, אך מאימת השלטונות בעירק, העיתון היהודי החשוב הזה נסגר.


"שכחתי, חבובה, שכחתי", אומר ויינשטיין הפתח-תקוואי לאשתו...

ספראי טפשאי - גמד גמדמד - ענק ענקנק - נמנמן נצחי ועוד ביטויים, תמצאו בספר.

 

השען הזקן יושב בחנותו הקטנטנה שבפתח-תקוה ומביט אל העוברים-ושבים ברחוב. כל הזמן מנמנם, כל הזמן מפהק, אבל מניין יביא שעונים לתיקון? הקליינטים בגדו בו, הזמן בגד בו. חבל! למעלה מיובל שנים מתמסר הוא למקצועו, ועד היום לא איבד בהוא-זה משליטתו בכלי מלאכתו. הוא עדיין אותו האמן, אותו נפתלי ויינשטיין, הידוע לחדור אל תוך תוכו של השעון ולתקן כל פגם וכל קלקול. אילו באו הקליינטים כבאותם הימים...תושבי פתח-תקווה הוותיקים, ששירת אותם באמונה עוד מימי המנדט, שכחו אותו, ואלה שמקרוב באו רואים את חנותו ככתם בין הבניינים המפוארים המרקיעים אל-על...

 

על הסנדוויץ' שהכינה בלומה אשתו של נפתלי ויינשטיין, השען מפתח-תקוה:

...קם נפתלי על רגליו, התמתח ופיהק בגעייה גדולה, הוציא מתיקו את הסנדוויץ' שבלומה אשתו, אף כי חולנית וקצרת-רוח היא, עטפה לו יפה-יפה בנייר דק ונקי. פתח את העטיפה, ראה מה שיש בתוכה, ובקצה לשונו טעם מן הגבינה שבין שתי הפרוסות. אכל כזית והחזיר את הסנדוויץ' למקומו בתוך התיק. יאכל אותו אחר כך. רק שלא ישכח. אוי ואבוי לו אם ישכח לאכול. בשבוע שעבר שכח לאכול את הסנדוויץ' של בלומה. בלומה עשתה לו סקנדל, צעקה התרעמה: "אתה רוצה למות? סנדוויץ' עלוב כזה לא אוכלים כל היום? אתה עושה דיאטה? אתה רוצה לשמור על פיגורה? על חשבון בריאותך אתה רוצה פיגורה?

"שכחתי, חבובה, שכחתי", התנצל בפניה, "לא דיאטה ולא פיגורה ולא קדחת, סתם שכחתי".

לא התרצתה והמשיכה לתקוף. אשה טובה היא בעצם, אישה מסורה . הלוואי ובאה לשבת לידו בחנות! מה היא עושה בבית? רוקמת גובלנים ונותנת במתנה...


11.09.2012