שלמה שפירא
קשה היה לסגור "פער" אצל יוצאי עדות המזרח
קחו , למשל, הביטוי - "אנא כורדי" (אני כורדי מכורדיסטאן):
בספר "עליה והתישבות - בעשור הראשון למדינת ישראל" בכותרת: "תוכנית חינוכית"
ליקט: יואל רפל, ערך: דוד שמש,
מלבה"ד: יהודית מיטלמן
משרד החינוך והתרבות/הסוכנות היהודית לארץ ישראל/ הקרן הקיימת-המחלקה לנוער ולדור הצעיר.
הפרק "אני כורדי, אני!... (מעמוד 58 עד 63)
"אני!" - בסימן קריאה
עולה חדש מכורדיסטאן מדבר מעמוד 58-63 על עצמו, על משפחתו, על היקלטותו, על ניסיון נדידתו להתיישב
באיזה שהוא מקום בארץ ואתה יודע ששמו "עזרא נדיר" שבא ללוד במטוס והיה ערב, שמו אותנו במכוניות ונסענו לשער-העליה. שם היו אוהלים. נשארנו שם שבוע-ימים. כל השבוע הזה לא היה לנו מנוחה מבדיקות. אמרו לי: "איפה אתה רוצה ללכת?" לא ידעתי בכלל להיכן אלך, אמרתי: אולי איזה מקום בסביבת ירושלים. "אמר לי: "הר-טוב." אמרתי: "טוב".הגענו ביום ששי עם ערב. ראינו צריפים, איש לא היה בהם. אני הלכתי ראשון. הלכתי עם אמא שלי, שזקנה היתה, ואשתי, והיה לנו ילד וילדה. הם היו קטנים לגמרי. באה שבת, אנחנו בשבת לא מדליקים . בזמן שהלכנו רק נתנו לנו חצי-קילו חומוס, חצי-קילו סוכר, נתנו לנו לחם, לחם שחור, אבל לא של היום, אלא של אתמול.
לא היה לנו עוד משהו, חיכינו עד שתצא השבת, הבאנו עצים שמה, היו זיתים שמה, הר של זיתים. הדלקנו אש, הבאנו סיר, אני ואשתי, את החומוס הזה עשינו אותו. את הלחם הזה שמנו אותו במים של החומוסונתנו אותו לילדים. החיינו אותם. כל-כך היו רעבים, החיינו אותם. לא היה, באמת, לא היה כלום. כלום מה לאכול לא היה. גרוש לא היה לנו, לא כסף, לא שום דבר.
כשיצאנו מכורדיסטאן חפצים לקחנו אתנו. אבל לקחו אותם מאתנו עוד שמה...אי-אפשר לצאת עם דברים ועם כל-כך הרבה אנשים באוירוני, או אנשים או דברים...מההשאירו לנו? רק בגדים. זה וכמה דברים של כלי-בית.זהו! אבל מה? היה לנו רגש: אין אוכל, יש אוכל.אין שום דבר,מוכרחים להסתדר איך שלא יהיה.
ישבנו בהר-טוב. יצאנו לעבודה. לקחו אותנו לקרן-קיימת. אלו עבודות ציבוריות...ואחר כך שמענו, שיש בירושלים קרובים שלנו, שבאו לפנינו...הלכנו לירושלים לשבת אחת אצלם. ליל-שבת היה, ראיתי שם עוף מבושל, אורז ואני מתפלא: "איך זה יכול להיות? יש בארץ עוף ואורז?...ביקשנו מהם: "אנחנו רוצים לבוא הנה." אז כל מי שיבוא לירושלים צריך מישהו ערב שלו, שזה גמר מעברה. לקחנו מישהו שיהיה ערב בשבילנו, חתם. באנו לירושלים לליפתא. היו בתים של ערבים ריקים . ישבנו שמה. עבדנו. היו אלפי בתים שמה. מקום יפה. מים היה מ-מעיין...היה לנו כסף...עכשיו היו נותנים לנו כסף ביד. אבל מה?...לא היה מה לקנות. לא היו דברים . אי-אפשר שם היה להשיג משהו. קשה מאוד היה. זה היה ב-1951וכשהיה קשה מאוד, אמרנו: טוב. נלך למושב.""הכוונה שלנו בחוץ-לארץ היתה לבוא למושב. והתארגנו לחפש מושב.
קודם רצינו את מושב אליקים. הרבה מאוד רצינו אותו, לא הסתדר...על יד אליקים יש מושב עין-העמק. הם ותיקים, כורדים, אנחנו חושבים, אולי הם לא הסכימו. לא יודעים איזו סיבה. העיקר, שלא הצלחנו לקבל את המושב.
נסענו לירדנה, באו גם חברים שלנו, ראו את המושב. מה היה כאן במושב? שום דבר!ראו את האדמה, את האקלים, ואת המקום. זה היה בשנת 1953. בדיוק היה חנוכה. היה חורף, אבל באנו לכאן ביום חם. היינו מזיעים. איזה חום היה! איזה חום!
היינו בבית-יוסף. אותו זמן היה מושב למופת. היו להם הרבה חולבות, לכל משפחה היתה לה מחלבה, היה להם מרכז.בית-יוסף באותו זמן - כולם היא רומנים. היה להם רפת וירקות. מושב כזה - להלל לשבח! איזה מושב! ...ראינו, שזה באמת מקום טוב. הרווחנו.
זה כעשרים שנה אנחנו פה. אני הייתי אז בן עשרים-וארבע. ההורים שלנו, אלה שנשארו בחיים גם היום, עובדים קמים השכם בבוקר לעבודה, ובערב אינם שמים-לב לא למשחקים ולדברים האלה. יש להם בערב לגמור, ללכת לשבת כולם יחד ולספר סיפורים. אבל המבוגרים שלנו, אני מצטער מאוד, שיותר משמונים אחוז מהם לא נשארו, הלכו לעולמם. ולאט-לאט ולא מעניין אותם שום דבר. נמחקו ואינם, ואנחנו כמעט שלא הרגשנו בכך. ואלה שנשארו נפגשים בין עצמם, לא מיניין אותם שום דבר, מעניין אותם, שילדים שלהם עובדים או מרוויחים, הם יושבים ומתפללים. בערב יושבים כולם יחד, ומספרים אלו עם אלו, הרוב מהם, הרוב, לא נשארו...
ויש אחד שהולך לו לעבודה והוא יודע לעבוד, עובד כמו שצריך. ויש אחד שהוא לא יודע לעבוד...גם אצלנו יש אחד שהוא לא מבין בעבודה, הוא עובד אותה עבודה, שהיו עובדים אבותינו. אז זה לא הולך לו בעבודה. ויש אחד חכם, הוא מבין בעבודה, כמו לעבוד, לרסס...
