יום שלישי, 2 בפברואר 2021

שלמה שפירא: "בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס - התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להיאבל על חורבן בית-המקדש...תיאור יהודי בגדד ואבלם בתשעה באב

"בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס, 

עברית: ב. וילנצ'וק וב. מורן, ערך: ברוך מורן הוצאת טברסקי, תשי"ד, 1954 


בספר ישנו תיאור יהודי בגדד ואבלם בתשעה באב


בספר הקדשה:

לידידי היקרים

אבא שַׁבָּן ורעייתו

  

מתוך הפרק "עם התרגום העברי" שכתב המחבר ב-ערב שבועות, תשי"ד, ניו-יורק


ביטוי מעניין - "הגרמנים האדישים"



...אמנם פעם בפעם נדפסים מאמרי בעיתונות העברית בישראל, אך ספר הריהו ענין אחר לגמרי - הוא כעין אשנב אל הנצח בארץ-הנצח. הדבר מופלא כחלום - והנה מתגשם חלום זה...

דברים מעין אלה נשמעים סנטימנטליים במקצת בישראל, ואני אף מבין למה. אך אל-נא תגזלו ממני את זכר הרגשות הרומנטיים שנקבעו בלבי מאז ימי ילדותי. בעשרים וחמש השנים האחרונות צעדו רגלי על אדמת ישראל יותר מעשר פעמים...וכל אימת שחציתי את גבולותיה של ארצנו ונצבטים מגעגועים וצפייה - כבן נודד הקרב ובא אל בית אביו ואל אהובי נפשו...

...אכן, נתקיימו נבואות החולמים. ב-1953 סיירתי בארץ-ישראל החופשית במכונית צבאית. בתל-אביב רקדו התושבים בחג-העצמאות. בין אלפי החוגגים יכולתי להבחין בעולי פולין, רומניה וגרמניה, שרידי המושמדים בארצות ההרג באירופה, ראיתי את הילדים מתימן, מרוקו והודו, עיראק ופרס. הם שרו שיריהם, ואני עמדתי ושפתי לחשו את הנבואה העתיקה של ישעיהו: "הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים."

הלא תבינו מה מתרחש בנפשי בשבתי בארץ הרחוקה ובלבי בוערת התשוקה לבוא לשכון בתוככם - והנה זכיתי לראות ספר ראשון זה שלי במחלצות לשון אבותינו.

  

הפרקים על עיראק בספר:

קבצנים ומלכים, על נהרות בבל, צאצאי הגאונים, "ומלאו בתיהם אוחים", קבר דניאל, חתונה בבבל, צורף-הכסף מכנאקין

  

מתוך הספר: - מובא כאן רק החלק על עיראק

...מכתב חשוב היה מונח בתיקי. הוצאתיו ועיינתי שנית בכתובת: "להוד רוממותו תחים עלי אל-עומר, סוכן החצר להוד-מלכותו המלך". מכתב זה נתן לי ידיד הוד-רוממותו, שפגשתי לפני כן בסוריה. לא ידעתי את תוכנו, אבל החלטתי להשתמש בו כרישיון-כניסה לארמון המלכות.

  

...הערב שבו הגעתי לבגדאד היה ערב תשעה-באב. בהתאם למנהג קדום מתכנסים שמונה רבבות יהודי בגדאד על גגות בתי-הכנסת, וכשפניהם מערבה - בכיוון לירושלים - הם מקוננים על שברם ההיסטורי.

את יהודי בגדאד לא ראיתי עדיין, למרות העובדה הסטטיסטית שכל תושב רביעי בבירת עיראק הוא יהודי. בכור-היתוך זה של לאומים שמיים דומים היהודים לשאר התושבים, ואף לובשים כמותם אותו הלבוש - מצנפת חומה או תרבוש אדום על ראשם, לגופם חלוק לבן, ארוך, ומעליו עבאיה צבעונית. נוסף לכך מדברים הם כולם ערבית.

מלווה על-ידי אחמד רחאל נסעתי במכונית המפוארת לאורך דרכים מזוהמות, בלתי סלולות ומאובקות, דחוסות באנשים, חמורים וגמלים. לבתים הפרימיטיביים גגות שטוחים, ולאחר שקיעת החמה אפשר להתענג עליהם מקרירות הערב. בגדאד היא עיר גדולה, אולם אין בה כל חשמליות או אוטובוסים. היו בה רק שני בתי קולנוע אשר הציגו סרטים בהשתתפות ואלאנטינו וצ'ארלי צ'אפלין. ראיתי אנשים מתגלחים ברחוב. הגלב, קורדי פרוע-זקן, תפס את התער באגרופו כאילו התכונן לנעצו בצוואר הלקוח. כשהבעתי את רצוני לעשות את צפורני (סוף סוף הריני אורח כבוד של הממשלה) הוציא הגלב זוג מספריים גדולים וביצע את הפעולה בשקידה ובזריזות מקצועית כה רבה, עד שבסופה חששתי להרעלת דם.

ככל שהתקרב הערב, כן נמשך לבי יותר ויותר אל היהודים וכן נעשה זר לי מלווי המוסלמי. עדיין לא פניתי אליו בכל שאלה הקשורה ביהדות או ביהודי ארצו. יתר על כן, בערב זה רציתי להיות בודד, בלי חברתו המעיקה של אדם שאינו מבין לרוחי.

ביקשתי את רחאל להובילני לבית-הכנסת הקרוב ולהשאירני שם, הלא גם הוא עשוי להתעייף בנסיעת יום תמים עם אדם זר וחקרני.

רחאל ידע שצום תשעה-באב יתחיל עם השקיעה; שחנויות היהודים תיסגרנה במהרה והיהודים יכולים להתאבל בבתי תפילתם. אולם הוא לא יכול להשאירני לבדי. הוא היה ערב לשלומי. "ברחובות אלו," אמר, "חשוך למדי בלילות, ולפעמים גם לא בטוח ביותר," לכן יביאני לבית הכנסת הגדול וימסור אותי להשגחתו של מכר יהודי שלו.

הודיתי לו בחמימות, ופנינו לעבר הרובע היהודי.

לפתע היה לילה. במזרח מתרחש המעבר מאור לחושך ללא דמדומים. מכוניתנו המהודרת נכנסה למעבר צר, שנראה לאור הפנסים כמסדרון אבן ארוך. זה היה הרחוב הראשי של הרובע היהודי. כל החנויות היו נעולות. בדרך היו פזורים פירות צבר רמוסים, עגבניות מעוכות, קליפות אבטיחים. ריח רקב חריף עלה מהשווקים העתיקים. נזכרתי בדרך המובילה לכותל המערבי בירושלים.

 מכוניתנו תפסה את כל רוחב הדרך. ירדנו וציוונו על הנהג להתנהל מאחורינו. נבלענו בתוך קהל גברים לבושי חלוקים לבנים שמיהרו לתפילה, מהחצרות הסמוכות באו נשים מצועפות בצעיפים שחורים, שהובילו ילדים צעקנים דוברי ערבית. אורות המכונית שנעה מאחורינו הגיהו באור מוזר את התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להיאבל על חורבן בית-המקדש...

 

ליד קבר דניאל:

...לפני הפתח ישבו מספר בני אדם שחומים לבושי סחבות צבעוניות. למראה המבקרים התחילו לקונן בערבית בהושיטם קדימה ידיים כחושות ומזוהמות. המחזה ידוע. כל תייר פוגש בקבצנים כאלה...בכל מקום שקיימת אפשרות להונות יצור אנושי המתרכך על ידי זיכרונות רגשניים והלכי-רוח.

"יהודי?" שאלתי את הקבצן הראשון, בעל זקן פרוע ועיניים אדומות מוכות גרענת. הוא נענע לשלילה, והצביע בריטון על שכנו: "אל יאהודי", מלמל, כלומר, הקבצן האחר הוא יהודי. השני היה עוור למחצה , אפור-זקן, הבין שתשומת לבנו מופנית אליו. הוא חסם בפנינו את הדרך על ידי פשיטת זרועותיו ונתן לנו לעבור רק לאחר שהענקנו לו מטבעות מספר...

 

...אין זה נאה להתקרב יתר על המידה אל הנשים - אבל כמה מהן היו סמוכות אלי במידה שיכולתי לשים לב לפי החן הפנים שלהן, שהיו מוארים בזוג עיניים שחורות ונוצצות. חן זה של עור ועיניים לא יוכל להיעשות על ידי שום אמן איפור; זוהי תולדה של גזע שנשמר בטהרתו מאות שנים. הכלה ששמה היה רבקה, הייתה כבת שש-עשרה. ברוב מאמצים הצליחה משפחתה להשמינה במקצת, כי אם לא כן היו מתביישים להשיאה. היא קיבלה נדוניה של שלושת אלפים דינר...בעלה - בחור בן עשרים, בוגר בית ספר "אליאנס"...כמה מנגנים בחלילים ובכינורות השמיעו נעימות מזרחיות. לאחר זאת הובלה הכלה אל החתן בתהלוכה בין שתי שורות חברותיה שאחזו לפידים ושרו שירים בערבית. בני לוויתי העירו את תשומת לבי לצפרניהם של בני הזוג שהיו צבועות באדום (כנראה, שהוא התכוון לצבע החינה!) - צבע זה הוא סגולה נגד עין-הרע שלא תשבית את שמחת הכלולות. הנשים הקשישות רקדו ושרו שירי חתונה, כנהוג בשבעת ימי המשתה...

 

...התקרבנו לעיר המדאן, אבל נראה שמחוץ לבני לוויתי, הגרמנים האדישים, היה עמנו עוד נוסע בלתי נראה...

 

שלמה שפירא: הצעה לפצצות אנושיות - סדאם חוסיין וקדאפי בפסגת הארצות הערביות בבגדד מציעים: להכפיל את אוכלוסיית העולם הערבי בעולם למיליארד, כדי לקבור את היהודים בישראל

שלמה שפירא

בפסגת הארצות הערביות בבגדאד -30.05.1990  

ועידת הפסגה אישרה את זכותה של עיראק להשתמש בנשק הכימי שבידיה, ואת זכותה של כל מדינה ערבית להשתמש בנשק אחר שבידיה, להגנת בטחונה וריבונותה". במקביל דחתה הוועידה את הצעת מצרים לפרז את המזה"ת מנשק כימי וביולוגי, בנימוק שאי-אפשר לדרוש מעיראק לוותר על הנשק הכימי שלה, מבלי לאלץ את ישראל להשמיד את הנשק האטומי שהערבים משוכנעים שיש ברשותה...


בוועידה - אפילו סדאם חוסיין נטול ההומור גיחך, כאשר קדאפי, שליט לוב, הודיע: "יש לי התשובה לפצצה הגרעינית הישראלית" והציע: "אם הם מפוצצים פצצות גרעיניות, אנחנו נפוצץ פצצות אנושיות. אני מציע להחליט ללדת ולהכפיל את אוכלוסיית העולם הערבי למיליארד, כדי לקבור את היהודים בישראל".

סדאם חוסיין פנה אל קדאפי בנימה משועשעת ואמר: "אם באמת אתה מתכוון לכך, אני מפנה את תשומת לבך למצרים (שאוכלוסייתה גדלה במיליון איש בשנה), האם אתה תשלם את ההוצאות הגדולות שיהיו למובארק?"...  


2.08.2013

שלמה שפירא: "ענבר לולו", סיפורי אהבה ערביים, מערבית: משה חכם / ששון סומך שואל - האם קיימת "אהבה ערבית"?

שלמה שפירא

"ענבר לולו", סיפורי אהבה ערביים, מערבית: משה חכם, 

מבחר ומבוא: ששון סומך, הוצאת עקד/גוונים, 1995.


שני שירים, אחד פותח את הספר ושני סוגרו, ושניהם בתרגומו של ששון סומך.

בדברי המבוא שואל ששון סומך, האם קיימת "אהבה ערבית"?...אכן גם אהבה כזו, אהבה ללא סממנים לאומיים-מקומיים, והיא אהבה ערבית.

  

בעותק הספר שברשותי, הקדשה אישית בכתב-יד:

לשלמה שפירא ולרעייתו

בהרבה ידידות,

ושנה טובה

- ששון סומך - (חתימה)

7/5/95

  

התוכן:

אהבה עכשווית (מבוא) - ששון סומך

השיר הפותח: "ראשית אהבה", שיר של אדוניס (עלי אחמד סעיד), בתרגומו של ששון סומך  (משורר סורי)

  

הסיפורים מערבית בתרגומו של משה חכם:

פגישה - אבו אלמעאטי אבו אלנג'א        (סופר מצרי - הסיפור לקוח מתוך "אנשים ואהבה, ביירות 1966)

אין ארוחת ערב אחרי הלילה - עבד אלסתאר נאצר  (סופר עיראקי - הסיפור פורסם בירחון הביירותי "אל-אדאב" בשנת 1984)

יקירתי אילין - 'א-טייב' צאלח   (סופר מסודאן - הסיפור מתוך "עונת הנדידה לצפון", 1966)

עיניך גורלי - ע'אדה  אלסמאן   (סופרת לבנונית - מתוך קובץ הנושא שם זה - "עיניך גורלי", ביירות 1979)

הרפתקאה רומנטית - אדוואר אלח'ראט (סופר מצרי קופטי - מתוך "קירות גבוהים" 1959)

ענבר לולו - נגיב מחפוז   (סופר מצרי - מתוך הקובץ"סיפור ללא התחלה וללא סוף", קהיר 1971)

הצל הגדול - סמירה עזאם  (סופרת פלסטינית ילידת עכו,משנת 1947 שהתה בארצות שונים:קפריסין, לבנון, סוריה ועוד. הסיפור לקוח מתוך קובץ הנושא שם זה -"הצל הגדול", ביירות 1956)

צהלת הסוס הלבן - זכארייה תאמר   (סופר סורי - מתוך "צהלת הסוס הלבן", ביירות 1960)

נשיקת פרידה - עומר אבו אלקאסם אלקאקלי  (סופר לובי - מתוך ירחון "אדב ונקד" משנת 1989)

מטורף אהבתה משכבר הימים - נעים תכלא   (סופר מצרי - מתוך "מטורף אהבתה משכבר הימים")

  

השיר המסיים: "מפרשׂים", שיר של פואד רִפְקה, בתרגומו של ששון סומך (משורר סורי)

  

טעימה קטנה 'בין "נשיקות" ' מתוך "אין ארוחת ערב אחרי הלילה" ל-עבד אלסתאר נאצר (מעמודים 29-45)

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

לא הייתי לבדי, אלא שהגוף שהיה איתי היה גוף מת...אני מתכוון לגוף האישה שאתמול אמרה:

"בוא ניסע לילה אחד למקום רחוק."

ירדתי בבצרה. בארנקה של האישה היה כסף שמספיק לשבועיים ימים ב...שרתון...לפני שאובל על-ידי המשטרה אל מקום גלותי, שבו אסיים את חיי. על כן, החלטתי לחיות את מיטב ימי חיי לפני שאימק מאחורי הסורגים!

האם אני חולם?

כלל וכלל לא. הנה תעודת הזהות שלה בידי, הצתי בה את הסיגריה האחרונה שמצאתי אצלה. ראיתי את האש אוכלת את חמש האותיות של שמה הפרטי אות אחרי אות.

אמרתי לעצמי:

שלום לך, סאמרה. מי יודע שאינני אשם במותך המוזר? אין ספק שיידעו היום או מחר שהיינו יחד באותו תא.

... ...כבר ביום הראשון לבואה של סאמרה למקום עבודתי ידעתי שיתרחשו דברים מוזרים בחיי...

שמעתי הרבה סיפורי כשפים, שבהם מחוללת אישה אחת מה שלא מחולל שום מעשה נסים, אבל שאני בעצמי אראה אישה כזאת - זהו סיפור אחר, שלא קל לעאמר חסון, שאני הכרתי ושאת זהותו אני נושא, לשחק בו פקיד אחד מזה של דמויות מובסות.

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

ידעתי מה יהיה גורלי מרגע שראיתי אותה בפעם הראשונה. מה יהיה סופה של הירושה האיומה של חסך מיני, אם סאמרה לא תהיה הקורבן היפה ביותר של הפגם הרעיל, שדבק בגופם של סבי ואבי...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

אני מעיד שלא הייתה לי דרך מיום שיצאתי מרחם אמי. הכרתי את המוות והאובדן והעקירה. אם חמקתי מהראשון בא השני, ואם הצילני אללה משניהם, טעמתי את טעם העקירה, ולא ידעתי אלא פחד ודמעות ושתיקה... "גם בעבר נענשת בגלל זה?" היא צחקה וצבטה את לחיי:...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

נכנסתי לתוך זריחת השמש - אוי, אוי, סאמרה - וגופי התענג בחום הנהדר. ראשי התפלש במרתף מלא שוקולדה ומדיף ריחות ים. האישה הזאת הנגועה במוזרויות הביאה אותי עד שקיעת השמש, עלתה בי אל הדקלים המשתרעים מזרחה וסובבה אותי סביב עמוד השמש הגבוה...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

הוצאתי את לשוני וצחקתי כמו שחקן זול. אמרתי לה:

"עשי בי מה שאת רוצה. היום אישן בצל רחמייך. תבחרי בדרך שאת אוהבת אל גופי."...

...בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

ריח של זעתר ושל חורשות דגדג את אפי. היא אמרה בקול מושחת, מענג, מתוק וממית"

"בוא, דוב מלוכלך!"

השלכתי את בגדיי. רציתי לשחות בים שאינו יודע שקט. גלים היכו בראשי והחדר הצר השתכר כמוני...נבחתי על עשבים שאין להם שורשים. נעצתי את ציפורניי בבשר לבן ואמרתי: "די, אני לא רוצה שתמותי מתחת לירכיי. חייב שיהיה אחד מאתנו בר שכל."...

בדרך בין בצרה לבגדד לא נעצרה הרכבת.

אני, שלא ידע עורי מה לעשות בי, אני שמסרתי בתחנה את כרטיס ההלוך ללא שוב...אני רציתי להרוג את עצמי ואת משרתי. הגוף הזה המלווה אותי נשאר פסוק שוקיים, בלי דופק ובלי חיים...

בדרך בין בצרה לבגדד נעצרה הרכבת.

התעוררתי ממותי וחיפשתי אישה ששמה סאמרה. ביקשתי לדעת מי אני באמת, ולא מצאתי את האישה, וגם לא שמץ מן האמת אודותיי השעון הצביע על שתיים אחר-הצהריים. יצאתי מדלת המשרד כשאני מחפש "משהו" שחוויתי ואבד מזיכרוני, אך לא מצאתי אף לא חלק ממנו. פתאום גיליתי שאני פקיד בבניין הזה שלושים שנה, ושבמשך כל השנים הארוכות הללו לא עזבתי את בדד אפילו פעם אחת.


16.07.2013

יום שני, 1 בפברואר 2021

שלמה שפירא: "מחברת הזהב", ל- דוריס לסינג / (אנה וולף)/ תירגמה מאנגלית: ג. אריוך, 1978/ נשים משוחררות א' ב' ג' ג' ה'

 שלמה שפירא

"מחברת הזהב", ל- דוריס לסינג, 

תירגמה מאנגלית: ג. אריוך, 1978

המחברת, נולדה בשנת 1919 בפרס וגדלה בדרום-רודזיה. בשנת 1949 השתקעה באנגליה, מאחר שלא רצתה לחיות במשטר ה"אפרטהייד" ושם החלה לכתוב רומנים וסיפורים.

בספר ששה שלדים=מסגרות והקדמה:

נשים משוחררות א

נשים משוחררות ב

נשים משוחררות ג

נשים משוחררות ד

מחברת הזהב

נשים משוחררות ה

 

מתוך ההקדמה:

צורתו של רומן זה היא כלהלן: ישנו שלד או מסגרת, ששמו "נשים משוחררות", והוא רומן קצר קונבנציונלי שארכו כחמישים אלף מלה, העשוי להיות ספר בפני עצמו, אך הוא מחולק לחמשה פרקים שמפרידים ביניהם קטעים של ארבע ה"מחברות": השחורה, האדומה, הצהובה והכחולה. המחברות הן יומנים של אנה וולף - דמות מרכזית ב"נשים משוחררות". היא מנהלת לא יומן אחד, אלא ארבעה, משום שהיא רואה כי עליה לקבוע הפרדה בין דברים שונים, מתוך פחד מפני תוהו-ובוהו, מפני חוסר צורה- מפני התמוטטות. לחצים, פנימיים וחיצוניים, מסיימים את המחברות בקו שחור עבה הנמתח על-פני העמוד בכל אחת מהן. אבל לאחר שנסתיימו המחברות הכתובות-למקוטעין, יכולות הן להצמיח דבר חדש: את מחברת-הזהב... 

 

...כה חשוך בדירה הזאת, כה חשוך, כמו היה החושך התגלמות הקור. עברתי בכל הדירה והדלקתי אור בכל מקום. והחושך נסוג אל מחוץ לחלונות, כמין קור דחוס המתאמץ להידחק ולחדור פנימה...שכבתי, וחשבתי על כדור-הארץ הקטן, שמחציתו שרויה בחשיכה קרה, הנע בתוך חלל כביר של חושך. שעה קלה אחרי ששכבתי בא סול ושכב לצדי...

(עמוד 549).

 

...אבל אלה הוסיפה לסרוק את שערה השחור לאחור ולקשור אותו אל ערפה, וסירבה ללבוש את הבגדים המעוררים תשומת-לב החביבים עליו. בסתר לבה חשבה: גם עכשיו הוא מתאונן שאינני מסתפקת בו ואני רוצה גבר אחר. מה יחשוב אם אתחיל ללבוש בגדים מגרים? אילו עשיתי את עצמי זוהרת באמת לא היה יכול לשאת. גם כך המצב גרוע למדי....   (עמוד 206)

 

שלמה שפירא: "שעון הזהב, סיפורים" ל- שאול חדד, הביאה לדפוס אסנת אברהמי / פרסם בעיראק עיתון שבועי כלל-יהודי "אלבורהן"

שלמה שפירא

"שעון הזהב, סיפורים" ל- שאול חדד, הביאה לדפוס אסנת אברהמי, 

וכל הזכויות שמורות למשפחת הסופר שאול חדד ולאגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל, 2012. ספרו זה הוא השלישי במספר והתפרסם לאחר מותו.

שאול חדד מחנך וסופר מוכר וידוע מעיראק ובישראל. הוא הצליח לפרסם בעיראק עיתון שבועי  כללי יהודי "אלבורהאן" / ההוכחה, בשנת 1929-1930 , דבר מאד חשוב לעצמו ובזמנו, אך מאימת השלטונות בעירק, העיתון היהודי החשוב הזה נסגר.


"שכחתי, חבובה, שכחתי", אומר ויינשטיין הפתח-תקוואי לאשתו...

ספראי טפשאי - גמד גמדמד - ענק ענקנק - נמנמן נצחי ועוד ביטויים, תמצאו בספר.

 

השען הזקן יושב בחנותו הקטנטנה שבפתח-תקוה ומביט אל העוברים-ושבים ברחוב. כל הזמן מנמנם, כל הזמן מפהק, אבל מניין יביא שעונים לתיקון? הקליינטים בגדו בו, הזמן בגד בו. חבל! למעלה מיובל שנים מתמסר הוא למקצועו, ועד היום לא איבד בהוא-זה משליטתו בכלי מלאכתו. הוא עדיין אותו האמן, אותו נפתלי ויינשטיין, הידוע לחדור אל תוך תוכו של השעון ולתקן כל פגם וכל קלקול. אילו באו הקליינטים כבאותם הימים...תושבי פתח-תקווה הוותיקים, ששירת אותם באמונה עוד מימי המנדט, שכחו אותו, ואלה שמקרוב באו רואים את חנותו ככתם בין הבניינים המפוארים המרקיעים אל-על...

 

על הסנדוויץ' שהכינה בלומה אשתו של נפתלי ויינשטיין, השען מפתח-תקוה:

...קם נפתלי על רגליו, התמתח ופיהק בגעייה גדולה, הוציא מתיקו את הסנדוויץ' שבלומה אשתו, אף כי חולנית וקצרת-רוח היא, עטפה לו יפה-יפה בנייר דק ונקי. פתח את העטיפה, ראה מה שיש בתוכה, ובקצה לשונו טעם מן הגבינה שבין שתי הפרוסות. אכל כזית והחזיר את הסנדוויץ' למקומו בתוך התיק. יאכל אותו אחר כך. רק שלא ישכח. אוי ואבוי לו אם ישכח לאכול. בשבוע שעבר שכח לאכול את הסנדוויץ' של בלומה. בלומה עשתה לו סקנדל, צעקה התרעמה: "אתה רוצה למות? סנדוויץ' עלוב כזה לא אוכלים כל היום? אתה עושה דיאטה? אתה רוצה לשמור על פיגורה? על חשבון בריאותך אתה רוצה פיגורה?

"שכחתי, חבובה, שכחתי", התנצל בפניה, "לא דיאטה ולא פיגורה ולא קדחת, סתם שכחתי".

לא התרצתה והמשיכה לתקוף. אשה טובה היא בעצם, אישה מסורה . הלוואי ובאה לשבת לידו בחנות! מה היא עושה בבית? רוקמת גובלנים ונותנת במתנה...


11.09.2012

  

יום ראשון, 31 בינואר 2021

שלמה שפירא: "איפה הזהב שלך, סולטנה" / 15.8.2007 / סולטנה -אישה קשישה בת שמונים מירושלים בשכונת פת, הוכתה באכזריות בביתה על ידי שודדים ודרשו ממנה כסף ותכשיטים ". "

שלמה שפירא

"איפה הזהב שלך, סולטנה" 

סולטנה -אישה קשישה בת שמונים מירושלים בשכונת פת, הוכתה באכזריות בביתה על ידי שודדים ודרשו ממנה כסף ותכשיטים ". " תיקחו דברים, למה תרביצו לי... "  15.8.2007 . 

כמעט שאין כלב רעב היום ורעבים רק החולמים.

יש עדיין חלומות לארצות ויש ארצות רבות שטובה הפרדה מהן  

יש פינות טובות של אהבה ויש פינות סתרים עם תפלות ורשע בהן

יש פינות של יין לשמחה ויש פינות יין בחרדה, סמים ופשע יוצאים מהן...


"איפה הזהב שלך, סולטנה? נגמרו לנו הסמים"

כנפיים הגונות וזריזות היידעו למלט אותה מעוד מחראה נופלת עליה פתע פתאום

מכולות לבה לפתע שוטפים בדמעה את חלקתה הטובה

לחשיה מובאים לפני האלוהים

זוהר הווידוי הנידח מבקש את מצוותו

מה עם מחולות הלב שטומאו


היא מבקשת על נפשה...קחו מה שתרצו...למה תרביצו...

15.08.2007



שלמה שפירא: אישה ממוספרת על היד מעולי אתיופיה עם עלייתה למטוס לארץ ישראל הוצגה כדוגמה בכנס חשוב

שלמה שפירא

הערה אל אדר' אסנת רוזן-קרמר - כשהביאה בהרצאתה תמונה של אישה אתיופית ממוספרת על היד


אדר' אסנת רוזן-קרמר נתנה בכנס מותר 17 (12.2.08-13.2.08 ) בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל-אביב הרצאה טובה ומאלפת ומעניינת בנושא :פענוח חזיתות (בבניין) כחזית בין תרבויות ובין קבע לארעיות.


אינני ניכנס לתוכן ההרצאה, אבל אפרוש בפניכם הגיג אחד מהרצאתה.


בטענותיה בהרצאתה של הדוברת שהיא אקדמאית ותיקה שמומחית בתרבות חזותית ובקיאה בשיח של מטפורות אורבניות הנושאות לפעמים גם משמעות חברתית ומודעת להיבטים נופיים שגם האדם מהווה חלק מהם וגם מודעת לזהות קולקטיבית של מקום ושל אדם, הביאה תמונה של אישה אתיופית ממוספרת במספר כשהמספור נעשה על ידי "הסוכנות היהודית באתיופיה", כנציגת האדם בהרצאתה בזמן הקבלתה בין אדם ובית.

בין השאר, דברה על אדם ובית והקבלתם ועל אדם שלוקח את סביבתו הלאה עמו. במקרה הזה הובא האדם בצורת אישה ממוספרת! היא טענה בהרצאתה שיש קבוצה בארץ שמזהה עצמה בדגלים. במקרה הזה - קבוצה העולים אף פעם לא זיהתה עצמה במספרים על זרוע יד, לא בישראל ולא בזמן שהיו באתיופיה. נציגי הסוכנות הם שחשבו כך לזהות את האדם (נראה איום ונשמע קוריוז!).

זאת טעות טעות שהשכל הישר דוחה אותה בשאט נפש וצריך להודות שנעשתה שגיאה, אז למה צריך להנציחה כדרך אגב בהרצאה אקדמאית בדמות נציגת האדם ובמקרה הספציפי הזה - האתיופי - אם אדייק האתיופית. היה אפשר למצוא תמונה אחרת לא מזעזעת -  בלי המספר על היד. בהרצאתה שנושאה, בין השאר, האדם כנוף מקומו, הבאת התמונה אינה  נכונה ומקוממת.  

מה שקומם אותי עוד יותר, כאשר קמתי וטענתי זאת, משום מה זכיתי בהרמת גבות והיה צריך פירוש רש"י לכך וגם אז לא נרמזה המרצה.

14.02.2008

שלמה שפירא: אני לא במטבח

 שלמה שפירא

אני לא במטבח 

אני לא במטבח - עד שאפיתי, אפיתי בצק בלי שמרים
על-כן אני מעריך מאוד את חיים כהן השף
ראיינו אותו והתרגשתי, 
חיים כהן התרגשת 
כמעט בכית
אין כמו "אימא שלי"
הצטערת
כמעט סלחת
אין כמו  "טבח עובד אצלי"
שמחת
כמעט זללת
אין כמו "טועם מתרגש שלי"
מי שיודע לבכות גם להצטער גם לשמוח
מגיע שנעניק לו עוד כוכב מישלן.
30.01.2020

יום שבת, 30 בינואר 2021

שלמה שפירא: חיים כהן השף - התרגשתי והתרגשת

שלמה שפירא

חיים כהן השף - התרגשתי והתרגשת

אני לא במטבח - עד שאפיתי, אפיתי בצק בלי שמרים
על-כן אני מעריך מאוד את חיים כהן השף
ראיינו אותו והתרגשתי, 
חיים כהן התרגשת 
כמעט בכית
אין כמו "אימא שלי"
הצטערת
כמעט סלחת
אין כמו  "טבח עובד אצלי"
שמחת
כמעט זללת
אין כמו "טועם מתרגש שלי"
מי שיודע לבכות גם להצטער גם לשמוח
מגיע שנעניק לו עוד כוכב מישלן.
30.01.2020


יום שישי, 29 בינואר 2021

שלמה שפירא: אל מה ידידות משכנותייך אהבה

שלמה שפירא

אל מה ידידות משכנותייך אהבה


אל מה ידידות משכנותייך אהבה

יפתי מחמאתי חכמתי

מכל מדות הלבבות את חמדתי ותשוקתי

מכל אצילות שבעולם בך אצילות נפש 

וכי יש ידידות בעולם מידידות אמונה

וכי יש אצילות בעולם מאצילות נפש

באהבה אהבתיך, בחלומותיי חלמתיך 

ברגעי מועדנו הנשר האלוהי מִפְרשׂ כנפיים 

לשמור על אמת-דרך.

8.12.2009

שלמה שפירא: אימוץ מתני ידידה

שלמה שפירא

אימוץ מתני ידידה


מלכים אינם בוכים

הם כן בוכים ללא דמעה ביום ובלילה

מחלים פניהם לכל לב

אינם מתמהמהים לעזור במים הרבים ואת הרעה ימילו

בשם תושייתם חשתי אותך ידידה

לא התמהמהתי לחבקך

צור חיים את ידידות לאדם חיבוק לאהבה.

5.03.2008


שלמה שפירא: סיפורו של "מבצע ירקון" מתוך "ששה בעורף האויב" ל- מתי שביט

שלמה שפירא


סיפורו של "מבצע ירקון"

מתוך "ששה בעורף האויב" ל- מתי שביט, 

בהוצאת "ספרית מרים, תל אביב, שנה ?


הספר מוקדש:

לששת הנועזים

ללוחמח חטיבה 9

ולמבטיחי השיט החופשי במפרץ אילת

  

"סיפורו של ,מבצע ירקון" הוא סיפורם של ששה סיירים נועזים, שהתנדבו לחדור אל עורף האויב, אל לב הררי השמש של מדבר סיני, כדי לבצע משימת מודיעין מסוכנת.

מו הרגע שבו נחתו מסירת-הגומי, באישון ליל, על חוף הדקלים של דהב - ועד לרגע שבו המריאו ששת הפייפרים שחילצום מתוך סיני - היו הששה מופקרים על גורלם...ציר מסעם של הששה שימש את חטיבה 9 ב"מבצע קדש", במסעה המופלא אל שרם-א-שייך..."

"...ביומנו של הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין ('יומן מערכת סיני' הוצאת 'עם הספר' ת"א) נרשמו הפרטים שהשלימו את הסיפור: 'בתחילת ספטמבר 1955 החליטו המצרים להגביר ולהרחיב את ההסגר הימי במצרי טיראן. נמסרה הודעה לחברות הספנות והתעופה כי המעבר, הן בים והן באוויר, הינו בטריטוריה מצרית ויש לכן להודיע שבעים ושתיים שעות מראש על הכוונה להשתמש בו ולקבל מהשלטונות המצריים רשות לכך. אשר לישראל, נאמר בהודעה, כי מטוסיה ואניותיה לא יורשו לעבור במצרים, הואיל ומצרים נמצאת איתה בסטאטוס של מלחמה. בעקבות הודעה זו נפסקו - נוסף לשיט - גם הטיסות של חברת התעופה הישראלית אל-על בקו תל אביב-דרום אפריקה אשר עברו מעל מצרים.

'הרחבת הסגר בסואץ ומצרי-אילת והטלתו על הקשר האווירי לאפריקה היו הקש האחרון.

ב-22.10.55 קיבלתי בפאריס, מקום שבו שהיתי בחופשה, מברק משלישו של בן-גוריון ובו הוראה לשוב מיד ארצה.
במברק נאמר: 'הבוקר קם הזקן לראשונה ממיטתו (בן-גוריון שכב חולה כשבועיים). משאלתו הראשונה היתה לראות אותך. הזקן מבקשך לבוא מיד. הודיעני מועד הגיעך. למחרת, ב-23.10.55 נפגשתי עם ב.ג. בחדרו שבמלון 'הנשיא' בירושלים. סקרתי לפניו את מצב הביטחון ואת הבעיות העומדות על הפרק. בסיומה של השיחה הורה לי שר הביטחון, בתוך השאר, להיות מוכן לכיבוש מצרי-אילת על מנת להבטיח שייט חופשי לאניות ישראליות בים סוף.

' לבן-גוריון לא היה ספק כי ישראל חייבת להבטיח לעצמה את חופש השיט וכי לשם כך יש לכבוש את מצרי אילת. בתחילת נובמבר נערך בממשלה דיון בענין זה, אך הוחלט כי אין השעה כשרה לכך וכי ישראל תפעל 'במקום ובזמן שייראו לה מתאימים'.

הרמטכ"ל התנגד להחלטה זו ואף הביע דעתו בתזכיר ששלח אל ראש הממשלה ושר הביטחון ב-5 בדצמבר 1955.תנאי 'המקום והזמן' שניראו לממשלה כמתאימים לכיבוש המצרים נתגבשו כעבור עשרה חודשים. ב-29 באוקטובר 1956 נפרשו בשמי המיתלה 395 חופות מיצנחים שפתחו את 'מבצע קדש', שבמסגרתו נכלל 'מבצע עומר' במסעה של חטיבה 9 בפיקודו של אל"מ אברהם יפה.

בזחל"ם החוד ישב סמל דובן שמחוני מעין-חרוד, שסייע לכוח בניווט - אך הפעם מצפון לדרום. מפקד המשמר הקדמי של סיירת חטיבה 9 היה סא"ל אשר לוי.

רק אז הוסר, מעט, הלוט שאפף את מבצעם הנועז במסך של סודיות. רק אז נודע לקומץ הסיירים כי בדרך זו, 16 חודשים קודם לכן, צעדו אנשים נועזים בעורף האוייב...":

אשר לוי,עמנואל שקד, דב שמחוני-דובן, אהרן לובלינר, יורם ליפסקי, יגאל הג'ינג'י ממשמר-העמק 

27.05.2012