שלמה שפירא
הערה מידידה: "...יש לך תחומי עניין, עדיף לך להתמקד בהם ואל תחשוב על קשר רציני".
אני הבנתי את כוונתה ונזכרתי בקטע מספר "היפופוטם" שמדבר על "המשורר" שמחברו: "סטיבן פריי" (פורסם במקור ב- 1994 ותורגם לעברית בשנת 2001 בהוצאת בבל)
אותי עניין בספר הקטע על השיר ועל המשורר:
"כמה מילים שהלמו את המעמד ואת מצב רוחו של משורר: מוחזק, משטח, השהייה, מגושם. משקל, לשכך. התפרצות, זה, לפרוש, ריבונות, זהב מושתן, מתוח, מתחמם /
ביליתי כרבע שעה בבחינת הרשימה הזאת המילים הנדירות מעצבנות בדרך כלל את הקוראים, אבל הם טורחים לרגע לעצור ולחשוב.
הם לא טורחים אפילו לחשוב על חייו של המשורר. לצייר יש צבעי שמן. אקריליק, טרפנטין, שמן חיטה, קנבס ומברשות משיער חזיר.
מתי בפעם האחרונה השתמשת במוצרים האלה סתם כך?
אולי בעת שימון של מחבט קריקט, או מריחת מסקרה על העפעפיים.
כשאני חושב על זה, אני מתאר לעצמי שמעולם לא שימנת מחבט קריקט, אבל את יודעת למה אני מתכוון. ומוזיקאים?
למוזיקאי יש מכונות שלמות עשויות עץ, מתכת וסיבים מן החי, יש לו ספטימות מוגבהות, שלושה רבעים וסולמות דוריים.
מתי בפעם האחרונה השתמשת בספטימות מוגבהות כדי להתנקם בחבר לשעבר?
מתי הזמנת פיצה עם בסון אובליגטו?
מעולם לא.
אף פעם אף פעם אף פעם.
המשורר, לעומת זאת, הו, כן, המשורר עלוב הנפש. בקשו רחמים על המשורר המסכן.למשורר אין חומרים ואין סולמות,
יש לו רק מילים, בדיוק אותם כלים שבהם משתמשים כל באי העולם המזויין כדי לשאול איפה כאן השירותים.
לתרץ בדוחק את בגידותיהם העלובות ולתאר את ההתרחשויות המשמימות של חייהם העלובים.
למשורר יש רק את הכלים האלה , את המילים שמשמשות מדי יום , במיליון צורות ומשפטים, כדי לקלל, להתפלל, להתעלל, להחמיא ולהונות.
המשורר העלוב והאומלל כבר אינו יכול לומר "אביק" במקום "פתח", או "טליא" במקום "צעיר".
מצפים ממנו שיבנה שירים חדשים מן הפלסטיק והקלקר המטנפים את הרצפה הלינגוויסטית של המאה העשרים,
שייצור אמנות רעננה מתוך קונדומים מילוליים משומשים ממגעים חברתיים מזדמנים.
האם יש פלא בכך שמפעם לפעם אנחנו מחפשים מפלט במילים כמו שלאנן, עוללות, או תלאובות?
מילים תמימות, מילים בתוליות, מילים שאינן מזוהמות ואינן מחוללות, שעצם השליטה שלנו בהן מצהירה ברבים
כי מערכת היחסים שלנו עם השפה דומה לזו שמקיים הפסל עם גוש השיש שלו, או המלחין עם תוויו.
ולא שזה בכלל מזיז למישהו, כמובן.
הם רק מתאוננים על זה ששפתנו "בלתי מובנת"..."
"הכתיבה של פריי היא מלאכת מחשבת. נראה כאילו היא פשוט נשפכה, בלי שמץ של מאמץ, ומצליחה להגיע ישירות אל זרם הדם של הקורא. הוא שנון, לא תקין פוליטית (ומינית...), וטווה עלילה בלתי אפשרית, שמתחברת בסוף למשהו כמעט הגיוני. הוא מדבר על דברים רציניים בצורה שנונה ומצחיקה, ונותן לקורא להחליט האם לצחוק או לבכות, להזדעזע או לקבל.הספר הזה נפלא, שנון וחכם ומעורר מחשבה. יאהבו אותו חובבי הספרות הבריטית - המופיעה פה במלוא הדרה - וחובבי שנינות על גבול הביזרי. המסר של הספר הזה הוא פחות או יותר - יש נסים אבל דרושה השקעה ואהבת אדם כדי שיקרו."
השבמחקזה מה שכתבו על הספר בזמן הוצאתו בעברית
מחק