שלמה שפירא
"לנקום בפרח" ל- שמעון צמרת, הוצאת הקיבוץ המאוחד
שירה של כליון
כתבה שפרסמתי ב"מאזנים" גל' 1 , כרך סב' אפריל 1988
"לנקום בפרח" לשמעון צמרת הוא קובץ של שירים בהם פורש המשורר
תפיסת חיים שחלקיה פזורים כחלקי פאזל בתוך שפע דימויים לשוניים .
בקריאה ראשונה יכול הקורא לתפוס רק את האווירה הכללית של השירים ,
אך בקריאה חוזרת הוא יצרף דבר לדבר כדי להגיע לעומקם של דברים .
מספר שירים כתובים סביב רעיון מסוים וקלים להבנה , כמו השיר "לנקום
בפרח" (עמ' 13) , אך רוב השירים הם תפזורת מעניינת של רעיונות , עם קשר
אסוציאטיבי שמנסה לזרום לאין-סוף , אל חידלון ואותו חידלון יוצר אווירת נכאים ,דבר המעורר תמיהה אם אכן מעוות עד סדיסטי כל מה שסביבנו וחסר ערך הוויתי .
בשיר "לנקום בפרח" מצביע המשורר על אדישות , ניכור , אוזלת-יד וניוון וסביב
כל אלה "לפעמים מיתת אדם ברחוב לא מעכבת אנשים ממהרים לעבודה ..." (עמ' 13) . כן הדבר מצביע על נחיתותו ואפסותו של האדם "מעט העפר והמים שהיו פעם גשם הם עכשו שלולית שקטה ברחוב . " המים , העפר , שהם מרכיבים עם פוטנציאל של תועלת (הכוונה לצמיחה בהם) הניבו אכזבה את השלולית המטרידה . גם כאשר מגייס האדם כוחותיו המנוונים , אין הפעלתם נעשית למטרה חיובית , כמו לשם בחינה עצמית וחשבון-נפש , אלא למען נקמה – לנקום בפרח .
מכאן , שבאדם טמון כוח שלילי היכול להזיק אפילו לצמח המגן על עצמו . " ומגע
ידו של האדם גרועה מזו של צריבת הסרפד " .
על רקע זה קל להבין את הקלישאה "דור הולך ודור בא" המתחדשת על ידו למטאפורה נוראה : "דם הולך ודם בא" (עמ' 18) . המשורר מנסה להצביע על המציאות הישראלית שֶמָרָה היא ובה נתון וחי הוא , ובהוויה האבסורדית שאין בה סבירות לשנויים ועל אחת כמה וכמה לתגמול "לעס את עלי הקוקה , לעס את 114 פרקי הקוראן , הרוח שלא תבחין בין זקוף לגבנים תגלוש מתפוז לתפוז ..."(עמ' 15) .
הספר הזה הוא , אם כן , מעין זעקה נואשת להכיר במציאות זו כדי להביא שינוי . אך נראה ,שהמשורר בעצמו איננו מאמין בכך . קורא , שאינו מסכים לתפיסת-עולם זו ימצא סיפוק בשפע דימויים , מטאפורות מפתיעות ומהמאמץ האינטלקטואלי אשר צריך להשקיע במציאת הקשר בין המעברים החדים בשירתו . פעמים רבות מתקשה הקורא להבין שיר מסוים ולעקוב אחר השטף בקצב השיר, כי לפעמים כתוב השיר בכמה מישורים . דוגמא לכך השיר הארוך בספר "גם פרי זקוק לכאב כדי לנשור בהשראה" (עמ'43) . השיר עוסק בנושאים שונים – יצרים , ארוטיקה , שדה-קרב ועוד , המצטלבים בהווה לחיים או למוות . רק להווה יש משמעות "תושיט יד להווה שיעבירך את החיים " (עמ'13) . לנכסי עבר ולאמונה בעולם הבא אין משמעות לגביו , כלומר אין עבר ואין תקווה לעתיד . "ששת הימים בהם נברא העולם הבא חלפו ואינם , בפי הטבעת יסתר ההרואין בפתקים לבנים בכתל ..."(עמ'45) .הכתל המערבי יורד לדרגה אנאטומית פיסיולוגית , מקום שממנו נפלטת פסולת הגוף , אך הוא גם תקוותו של מבריח הסם . האפיקומן , שהוא גולת הכותרת בליל הסדר , הופך סמל האירוטיקה והמשגל (עמ'39) . " ... אבל האפיקומן החבוי בפת חייב להגנב ממך ללא הרף ..." .
אין ספק , שהאמן כמעט חופשי לבחור את הדמויים בשירתו ,
אך חרות זו מעלה את ערך ההווה על חשבון העבר על סמליו , שחלקם מקודשים ליהדות או לאיסלאם וזה מהווה סתירה לעצם קבילתו על אובדן ערכים . "... ורק רובים מופנים לנידון יעצרו נשימות על קוי הזינוק ..." (עמ'9) . צריך לזכור שערכים יכולים להיווצר בהווה ועצם שמירתם הופכים למסורת . מה שהופך אותם לחלק מהעבר וכל ערך אמנם נולד להווה , אך , בדרך כלל , אינו מתיישם עם לידתו , אלא מתיישם רק בעתיד הקרוב והרחוק על רקע לידתו ב"עבר" .
דעה רווחת בציבור היא , שנפש אמן היא נפש של ילד מתבגר , השולל מוסכמות ופניו רק להווה ולעתיד . ואמנם , המשורר מביע זאת בשיר "קצה מדויק" (עמ'8) , שם הוא מדגים את הוויתורים הכוללים גם מסורת , אלה ההופכים משורר לאמן . "וברעד החכה מגיע לסיומו הדג אשר ויתר על כל האוקינוס למען קצה מדויק של מחט כי אמן מחפש משמעות בחייו ..." (עמ'8) . ואמן באמת מוצא משמעות לחייו רק בהגיעו לכלל יצירה . במקרה הזה היצירה כוללת ויתורים על המסורת היהודית .
אחד המוטיבים החוזרים בספרו הוא ה"חלל" .המשורר עושה שימוש רב בו להמחשת ריקנות וחוסר אחיזה בערך כלשהו . הוא צולל ל "חלל" אינסופי ומשאיר את הקורא ללא אחיזה ב"יש" ."... היש הוא , קיר זכוכית ..." (עמ'11). מוטיב אחר בספר הוא הנחש , דרכו אנחנו רואים את האשה ברגעים הארוטיים . היא משילה בגד כנחש "כמו נחש פותח ריץ' רץ'..." (עמ'44) "את משילה את עורי ואני את עורך ..." (29). הרגע הארוטי אצלו לא נחווה כאצל זוג יונים אלא כאצל זוג נחשים .
פנייתו של המשורר בגוף נוכחת - "את" – מעוררת ציפייה לקירבה ואולי גם אמון והערכה אל המין הנשי , אך למעשה פניה זו מאפשרת להתרסה וראיית דברים ללא כחל ושרק ."הראי מול פניך הוא אקדח צעצוע מכוון לגיל , את תזדקני לפי הספר ..." (עמ'29) .
לאשה בהא הידיעה אין המשורר מחמיא כלל "אפילו פרפרים ירתעו מהתבונה המזויפת ושתי הפטמות . עקבי האכילס שלך – כמטבעות שחוקות יזרקו ויזרקו בהליכה " (עמ'27) ובכל זאת ... אבל שדייך היו לי פיס בלי זכיה בשני מליון ..." (עמ'39) .
אמנם ,לפעמים , מוצאים דוק של חסד . אולי רחמים , אך פירורי החסד בטלים אל מול דלותה של האשה ואפסותה וזאת על רקע כולל של אפסותו של המין האנושי בכללותו .
לסיכום , המשורר נותן הרגשה , שכל מה שנשאר הוא בתוך סלסול עשן סמיך של סיגריה .תיאור סיטואציית עישון בא להצביע אל אזלת יד . העישון עצמו בא למלא חלל של חוסר מעש ושתיקה . לעשן יש משמעות של אוויר מזוהם מצד אחד , אבל גם של כליון ודעיכה .
- שלמה שפירא (1938) - בלוג של משורר
22 נובמבר 2008 ... שלום רב, שמי שלמה שפירא. אני משורר, ותוכלו למצוא בבלוג שירים שלי ,כתבות שלי... israblog.co.il/blogread.asp?blog=292694&blogcode=10201849 - לפני 5 שעות - דפים דומים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!