שלמה שפירא
שלמה בונה סוכה חוגגת ושמחה
שלמה בונה סוכה חוגגת ושׂמחה
ארבעת עמודיה רמזורי אלוהים
היא סוככת שׂובע ידידות אהבה שלום וחמלה
ובישיבה, באכילה ובשינה האורהּ בהּ בשׂמחה גדולה גדולה
אושפיזין פוקדים אותהּ לברכה ומוסיפין לה מעלות טובות של חג
גם עניים מוזמנים לסוכה ולברך ברכת-המזון
כי העניים הם אלה הסוחפים את כולנו מעלה מעלה באורה גדולה עם תקווה וישועה
כל אחד מבני ישראל יש לו מקום חם בלב סוכתי.
שלמה עבדך בונה סוכת היכל-אמת לייחוד שמך
שלמה עבְדְךָ בונה סוכת היכל-אמת לייחוד שמך.
סוכתי בלב האדם בלב המשפחה בלב השרון בארץ ירושלים הבחירה.
סוכתי סוככת אהבה ידידות ושלום.
השׂמחה בהּ רבה - אור לאדם מן השמיים ולגשם בעתו.
אושפיזין פוקדים אותהּ ומחזקין שורשי לבהּ בְּוִיעוּד טוב.
אנא אלוהַי! פקדנו לטובה לברכה ולשׂשׂון
הסוכה והלולב סגולה למאמיניך
יהּ אֵלִי שַׁדַּי אֵלִי ! את סוכת עַמְּךָ ישראל הָקֵם לברכה ולתפארת
אל תשכח טהורי הלבב הקוראים אלייך ומייחלים לישועותיך.
מספרי סיפורים אז ועכשיו
לפני שנים, בסופו של ערב שעסק ביוצרים וחוקרים במסגרת כנס האגודה למחקר וליצירה של יהודי עיראק, עלו כמה מספרי סיפורים יוצאי עיראק, כדי להנעים את הערב ולהצחיק את הקהל באולם מלא מפה לפה.
לספר סיפורים זה באמת דבר נפלא. כשהייתי ילד התגוררתי בבגדד, בבית גדול עם חצר פנימית מרובעת, יחד עם משפחותיהם של סבי ודודי. הנשים (אמי ואחיותיי, דודותיי וסבתי) עשו את עבודות הבית תוך כדי כך ששרו, צחקו וסיפרו סיפורים. ואני, כילד קטן העומד מן הצד, הרגשתי ששפתן עממית והלכתית, אגדתית ומוסרית, דרשנית ופלפלנית. זו הייתה שפה "הודפת זמן", שפה של העברת זמן, שפה זורמת ולא לוחצת, מטרתה הנאה, ולפעמים גם הבלטת עוקץ או לימוד לקח.
אני תוהה היום איך כל השיחות ההן זרמו בלי המושגים של היום, בלי התיאורים והתארים של היום. פשוט שיחה יומיומית שהלבישו אותה בפתגמים משלים ואגדות והגדות.
אמי פעם אמרה לי אין כמו דיבור החברותא של "הסאלופה" (ברבים "סואלף") שבבגדד, והגדירה אותו כדבר זורם, יומיומי, רציני, קשה וגם מצחיק, שמעביר את הזמן ברוח טובה ובהשכחת כל דבר רע. דבר שלא מחייב אך מחייב. למדתי ממנו איך לחיות ולהתנהג ולהשתלב בתוך הבית, בתוך המשפחה המורחבת, בבית-הספר וברחוב.
לאחרונה קבלתי את תכנית פסטיבל "מספרי סיפורים" שמתקיים עתה, בחול המועד סוכות, בתאטרון גבעתיים, ואשר מארגנו, מייסדו והמנהל האמנותי שלו הוא יוסי אלפי שמביא מְסַפְּרִים המביאים לידיעת הציבור ממיטב סיפוריהם לבני עם ישראל.
לפני שנה ביקרתי בפסטיבל מספרי סיפורים, והאמת היא שדווקא בביקורי התגעגעתי ל"סאלופה" של אמי וחברותיה. נזכרתי גם ב"דרוש" שהייתי שומע מפי הרב בשבת, כשעתיים לפני תפילת מנחה בבית-הכנסת. כי דווקא שם הרגשתי עד כמה אני זורם בתוך הסיפורים, ולא יושב לי מן הצד ובוהה על המתרחש על הבמה, ועוד לשלם עשרות שקלים בשביל זה.
ולקינוח סיפור: היה בשכונתנו מורה לעברית שהיה גם "אִמְצִנְנִפְצ'י" (כלומר אדם שיודע גם לספר ולהתבדח) שהוא ומשפחתו אהבו לאכול דגים. אמי הייתה שולחת אותי עם חומש כדי שיתקן את קריאתי, ובכל פעם שאמי קבעה עמו והייתי הולך אליו לקרוא, הוא היה עסוק בניקוי דגים בזמן הלימוד אצלו. תוך כדי כך הוא שמע את קריאתי, אבל גם התבדח וספר סיפורים. וכשהוא מדיף ריח דגים היה מצביע באצבעותיו המלוכלכות מדמו הקר של הדג על הקמץ והפתח… ואני שאהבתי ולא אהבתי ללכת לשיכור ההוא, נזכר היום, ב"בית הדגים" בנוסטלגיה מחויכת.
ולבסוף הצעה: הייתי מציע לתיאטרון גבעתיים להקים סוכה גדולה אשר תשמש "אולם ובמה" לסיפורי סוכה וחגים. כדאי לחשוב גם על הוספת הצד היהודי הזה, המתבקש מעצם קיומו של הפסטיבל בסוכות.
שלמה בונה סוכה חוגגת ושמחה
שלמה בונה סוכה חוגגת ושׂמחה
ארבעת עמודיה רמזורי אלוהים
היא סוככת שׂובע ידידות אהבה שלום וחמלה
ובישיבה, באכילה ובשינה האורהּ בהּ בשׂמחה גדולה גדולה
אושפיזין פוקדים אותהּ לברכה ומוסיפין לה מעלות טובות של חג
גם עניים מוזמנים לסוכה ולברך ברכת-המזון
כי העניים הם אלה הסוחפים את כולנו מעלה מעלה באורה גדולה עם תקווה וישועה
כל אחד מבני ישראל יש לו מקום חם בלב סוכתי.
שלמה עבדך בונה סוכת היכל-אמת לייחוד שמך
שלמה עבְדְךָ בונה סוכת היכל-אמת לייחוד שמך.
סוכתי בלב האדם בלב המשפחה בלב השרון בארץ ירושלים הבחירה.
סוכתי סוככת אהבה ידידות ושלום.
השׂמחה בהּ רבה - אור לאדם מן השמיים ולגשם בעתו.
אושפיזין פוקדים אותהּ ומחזקין שורשי לבהּ בְּוִיעוּד טוב.
אנא אלוהַי! פקדנו לטובה לברכה ולשׂשׂון
הסוכה והלולב סגולה למאמיניך
יהּ אֵלִי שַׁדַּי אֵלִי ! את סוכת עַמְּךָ ישראל הָקֵם לברכה ולתפארת
אל תשכח טהורי הלבב הקוראים אלייך ומייחלים לישועותיך.
למאמינים היושבים בסוכה בחג הסוכות - סברת-הלב מן התמר
סברת הלב מן התמר.
סוף קיץ - סנסני התמר עמוסים פרות אדומים.
ראש-השנה - סילאן מטפטף מתיקותו הטהורה על האדם, גדיד התמר בעיצומו.
סוכות - זן התמר "דרי" מציע לולבים מהודרים למאמינים
חורף - עץ התמר מתנדנד בסערה, הנמלה שמתחתו פחות עמֵלָה
והאדם - הרופא הטוב של עצמו, יודע וממצה את סגולות התמר
שהתמר מטיל כוח בכל אברי גופו
טוחן גלעיניו לשתייה בריאה ולתבלין
ויושב ביום חורף נאה בצל תמר מרחֵף לשׂיחה בין בני השבט,
שבטים היינו כאשר יצאנו את מצרים!
עשׂיית צדק
הוא ינופף ידיו מכוח צדקתו.
הם ינפחו את החזה כי הם חושבים שהם יותר חזקים, שהם החזקים.
מי שלא יְחַזֵּק עצמו בעצמו, קשה יהיה לאחרים לחזק אותו.
האזרח - לעולם לא יגווע
יקום יתבע לשוב על יתר סוכה בכרם ממנהיגיו.
המנהיגים - חייבים להתעשת ולשמש דוגמה ומופת לאזרח הקטן
והאזרח הקטן גם יוקף בן.
הוא ינופף ידיו מכוח צדקתו.
הם ינפחו את החזה כי הם חושבים שהם יותר חזקים, שהם החזקים.
מי שלא יְחַזֵּק עצמו בעצמו, קשה יהיה לאחרים לחזק אותו.
האזרח - לעולם לא יגווע
יקום יתבע לשוב על יתר סוכה בכרם ממנהיגיו.
המנהיגים - חייבים להתעשת ולשמש דוגמה ומופת לאזרח הקטן
והאזרח הקטן גם יוקף בן.
אושפיזין לאושר
לא טוב להמשיך לשׂחק במשׂחקי יוקרה ואֵש.
עולם - חלל גדול
בית - חלל קטן
איך נְמַלֵּא אושר בחללי החיים?
אדם מבקש להטעים ולטעום את חייו בבית מאושר.
כל-כך חשובות הטעימות:
שם - חודר אושר לתוך הנפש.
ממול - אושר מרכך את הנפש.
כאן - מנסים להתקרב לאושר המושלם.
ב- קוצ'ין - בציורי אבקת אורז, בנטיפי צואה מדוללת, בכורכום טחון ומפוזר - מובטח האושר בביתו של אדם.
ואנחנו פורים: פסח שבועות וסוכות מלווים בתפילות.
מחר - חג סוכות ומורגשת חמלה עם אהבה בלב אלה שצמו ביום הכיפורים,
אושפיזין ירדו מן השמים אל הארץ ויושבי סוכה יזכו בנטיפי עסיס של אושר ישר לתוך הפה.
כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" ביום ב', י"ז בתשרי תשס"ג, 23.9.2002
לפני שנים, בסופו של ערב שעסק ביוצרים וחוקרים במסגרת כנס האגודה למחקר וליצירה של יהודי עיראק, עלו כמה מספרי סיפורים יוצאי עיראק, כדי להנעים את הערב ולהצחיק את הקהל באולם מלא מפה לפה.
לספר סיפורים זה באמת דבר נפלא. כשהייתי ילד התגוררתי בבגדד, בבית גדול עם חצר פנימית מרובעת, יחד עם משפחותיהם של סבי ודודי. הנשים (אמי ואחיותיי, דודותיי וסבתי) עשו את עבודות הבית תוך כדי כך ששרו, צחקו וסיפרו סיפורים. ואני, כילד קטן העומד מן הצד, הרגשתי ששפתן עממית והלכתית, אגדתית ומוסרית, דרשנית ופלפלנית. זו הייתה שפה "הודפת זמן", שפה של העברת זמן, שפה זורמת ולא לוחצת, מטרתה הנאה, ולפעמים גם הבלטת עוקץ או לימוד לקח.
אני תוהה היום איך כל השיחות ההן זרמו בלי המושגים של היום, בלי התיאורים והתארים של היום. פשוט שיחה יומיומית שהלבישו אותה בפתגמים משלים ואגדות והגדות.
אמי פעם אמרה לי אין כמו דיבור החברותא של "הסאלופה" (ברבים "סואלף") שבבגדד, והגדירה אותו כדבר זורם, יומיומי, רציני, קשה וגם מצחיק, שמעביר את הזמן ברוח טובה ובהשכחת כל דבר רע. דבר שלא מחייב אך מחייב. למדתי ממנו איך לחיות ולהתנהג ולהשתלב בתוך הבית, בתוך המשפחה המורחבת, בבית-הספר וברחוב.
לאחרונה קבלתי את תכנית פסטיבל "מספרי סיפורים" שמתקיים עתה, בחול המועד סוכות, בתאטרון גבעתיים, ואשר מארגנו, מייסדו והמנהל האמנותי שלו הוא יוסי אלפי שמביא מְסַפְּרִים המביאים לידיעת הציבור ממיטב סיפוריהם לבני עם ישראל.
לפני שנה ביקרתי בפסטיבל מספרי סיפורים, והאמת היא שדווקא בביקורי התגעגעתי ל"סאלופה" של אמי וחברותיה. נזכרתי גם ב"דרוש" שהייתי שומע מפי הרב בשבת, כשעתיים לפני תפילת מנחה בבית-הכנסת. כי דווקא שם הרגשתי עד כמה אני זורם בתוך הסיפורים, ולא יושב לי מן הצד ובוהה על המתרחש על הבמה, ועוד לשלם עשרות שקלים בשביל זה.
ולקינוח סיפור: היה בשכונתנו מורה לעברית שהיה גם "אִמְצִנְנִפְצ'י" (כלומר אדם שיודע גם לספר ולהתבדח) שהוא ומשפחתו אהבו לאכול דגים. אמי הייתה שולחת אותי עם חומש כדי שיתקן את קריאתי, ובכל פעם שאמי קבעה עמו והייתי הולך אליו לקרוא, הוא היה עסוק בניקוי דגים בזמן הלימוד אצלו. תוך כדי כך הוא שמע את קריאתי, אבל גם התבדח וספר סיפורים. וכשהוא מדיף ריח דגים היה מצביע באצבעותיו המלוכלכות מדמו הקר של הדג על הקמץ והפתח… ואני שאהבתי ולא אהבתי ללכת לשיכור ההוא, נזכר היום, ב"בית הדגים" בנוסטלגיה מחויכת.
ולבסוף הצעה: הייתי מציע לתיאטרון גבעתיים להקים סוכה גדולה אשר תשמש "אולם ובמה" לסיפורי סוכה וחגים. כדאי לחשוב גם על הוספת הצד היהודי הזה, המתבקש מעצם קיומו של הפסטיבל בסוכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!