שלמה שפירא: על הנקה. אינקובטור של סבתא. כתבה שלי על הנקה שפרסמתי בעיתון "הצופה". שיחה עם אמי בקשר להריון לידה והנקה.

שלמה שפירא

נולדתי במוצאי יום כיפור 

אינקובטור של "סבתא"

אמי הייתה "מוכתר של זמן"

נולדתי במוצאי יום-כיפור, שעתיים אחרי הפסקת הצום. אמי הדגישה תמיד ש- "צוותא משפחתית" סביב שולחן מלא מכל טוב עם שבירת הצום היא למען יום הולדתי.

והייתה מדגישה שיצאתי מהר לעולם והייתי רעב מאד ולא ייחסה את רעבי הכבד לאחר הולדתי לרעב שלה מהצום.

אמי צמה בכל ימי הכיפורים גם בהריונותיה. (על זה יש לי טענות לאמי לאחר מותה כי היום הרפואה אומרת שצריך להיות מודע לגוף בצום כשאישה נמצאת בהריון. ואמי המסורתית כמעט אדוקה, כנראה, התנהגה כך שזירזה את לידתי ונולדתי פג ובזמנים ההם אין אינקובטור ולך תבטיח חיים לפג הנולד.) (על האינקובטור המאולתר ארחיב בהמשך!)

ומאחר שמיהרתי לצאת לעולם ותמיד שמעתי " לאחר שמונה חדשים ושעתיים" , סקרן אותי תמיד איך ידעה לדייק אמי בזמנים . היא הייתה "מוכתר הזמן" לכל בני המשפחה המורחבת ובבואנו ארצה הייתה מלאת עבודה כי כל מי שרצה לדייק ברישום יום הולדתו בארץ שאל אותה מתי נולד , והייתה עושה חישובים כמו – נולדת אחרי חמישה ימים לפני ... והוא נולד כמה ימים לפניך ... והלידה התרחשה כששש...

ומה עושים לרך הנולד שמיהר לצאת לעולם וכאשר הלידות, התרחשו בבית? איך יחזיק מעמד במשקלו הדל?

מתגייסת כל המשפחה המורחבת. מגייסים מהר אשה מיניקה מן המשפחה המורחבת שופעת חלב-אֵם המספיקה להיניק את ילדה שלה  ובשארית חלבה היניקה גם אותי כי אמי לא שפעה חלב להניקני. אני הייתי שותף לחלב אם של אמהות אחרות ובמיוחד של אישה מן המשפחה המורחבת - אמו של עזרא (עזרא יהלומי). וכך הפכנו אחים וידידים שנים רבות כמעט לנצח.

על האינקובטור

מיהרתי ונולדתי אחרי שהייתי בבטן אמי שמונה חדשים ושעתיים.
פעם נשים דייקו וידעו מתי הן נכנסות להריון.
על אינקובטור מאולתר - שׂק חטים ועליו מזרון כשגחלים לוחשות בסביבתו ימים רבים - כך שׂרדתי בקושי (כך ספרו לי אמי ואבי ואחרים מן המשפחה המורחבת)
ובברית אברהם אבינו נימולתי כעבור חצי שנה מלידתי. השמחה הייתה גדולה כל-כך שלאחר הברית הייתה מסבה גדולה והביאו אדם עם קוף להצחיק את הנוכחים. 
אמי כמעט ולא היניקה אותי מחוסר חלב בשדיה ואת חלב-האם ינקתי מכמה אמהות שילדו סמוך ללידתי.
צריך לזכור - למיניקות יש אורח חיים כזה שחייבות להיעזר אחת עם השנייה כדי להבטיח לעצמן ביטחון תקווה ואושר.

הנקה, על הנקה, בזכות ההנקה

כתבה שלי שפרסמתי בעיתון "הצופה" ב-   27.08.2002

לפני מספר שבועות התקיים בארה"ב כנס של נשים מניקות. בכנס השתתפו 1,128 אמהות שהניקו בצוותא את תינוקותיהן. זה היה שיא גינס חדש ששבר את קודמו. הכנס בא לעודד הנקת תינוקות. 
פעם היתה ההנקה תופעה אוניברסלית, והאישה ידעה מה חלקה בתהליך החשוב של גידול ילדיה. החברה המודרנית הציעה "יניקה מדעית" במקום "יניקה אימהית" והציעה "גמילה תוך הזנה מלאכותית" במקום "חביקה אינטימית ויניקה מהאם". למרות שהיו סיבות רבות לכך כמו: יציאת האישה לעבודה מספר חודשים בודדים לאחר הלידה, האורבניזציה המהירה של אזורי הכפרים וההתקדמות המהירה בהזנה מלאכותית של תינוקות, וגם הרפואה שהתחילה לנטות לטובת ההזנה המלאכותית ולזלזל בערכה של ההזנה הטבעית (גם חלקן של חברות המזון, שהרעיפו ביד רחבה דוגמאות לרופאים ולרוקחים ולאחיות טיפות החלב ועודדו את השימוש ב"חלב המלאכותי", גדול בנושא זה). 
כל הדינמיקה הזאת שהייתה בשיא בשנות ה 50 וה 60, הולכת ומשנה כיוון ושבה ל"הנקה" במקום ה"האכלה", ובמקום המגע בפטמה הפלסטית ישוב התינוק וינק ישירות מאמו באותו אושר ובאותו שקט נפשי גם מצד האם והיילוד. חלב אם הוא בריא, מחסן, לא יוצר גזים, טוב נגד אלרגיות ומונע הרבה מחלות (למשל, ידוע שהנקה מונעת סכרת!). 
עוד ידוע שאישה המניקה לפחות חמש פעמים ביום, עשר דקות לפחות בכל פעם, לא תיכנס להריון. כלומר בתנאים מסוימים הנקה מונעת הריון. גיסת אמי שהייתה תופרת, המשיכה בעבודתה בביתה בבגדאד ובן הזקונים שלה היה יונק חלב מאמו כמעט עד גיל ארבע - דבר כמעט יוצא דופן כי עד שנתיים הנקה זה היה מקובל, וזה לא הפריע לאיש ואמו הייתה צוחקת עם חברותיה שכך היא לא תכנס להריון.
צריך לזכור שיש מצבים שבהם אשה מנקת חשה שהיא לא עומדת בדרישת תינוקה לספק לו את החלב, ובמקרה כזה התחליף לחלב האם, יכול לעזור גם לאם וגם לתינוק. 
דווקא בארץ הייתה אסכולה די חזקה שנמנו עליה רופאים, אחיות, אחיות טיפות חלב ונשות בריאות הציבור שניסתה לעודד את האמהות להמשיך ולהיניק. 
כבר במאי 53, כתב ד"ר ר. קוכמן על ערך ההנקה במעברות, ובאוגוסט 60 כתבה פיליס פלגי, אנתרופולוגית ממשרד הבריאות על השנויים המתרחשים בהנקה אצל העדות השונות בישראל, ועל האספקטים האנתרופולוגיים של בעיות התזונה של התינוק, ובאותו הזמן מסר ד"ר ח.ש. הלוי, סגן המנהל הכללי במשרד הבריאות דאז נתונים סטטיסטיים על הנקה וגמילה בישראל. 
כך שהמצב של שנות ה 60 הולך ומשתנה ושב קצת "לאחור" כמו ב"אותם ימים". ב 1936 ציין ד"ר א. מנסבך, רופא שינים מישראל (המנדטורית) בקונגרס הבינלאומי התשיעי של רופאי השיניים בווינה, שאצל יוצאי המזרח מיניקה האם את תינוקה עד לשנה השלישית לחייו, דבר שהוא שונה אצל יוצאי המערב, ובכל זאת מצא שהשיניים רעות יותר דווקא אצל ילדי העולים מן המזרח. הוא משער ש"יתכן לומר בוודאות, שרקב השיניים מותנה מהסביבה ואין הוא דבר שבתורשה". 
משה סטבסקי בספרו "הכפר הערבי" כותב כך: יניקתו של הילד בבית הפלח נמשכת זמן רב, לעתים היא נמשכת עד גיל חמש ושש. חזקה שחלב-אם מוסיף כוח ומחזק את העצמות. 
מאז, נשתנו הזמנים ולא ישובו כמקודם, אך בנושא ההנקה חל שינוי משמעותי. הדעה היום היא שחלב אם טוב ליילוד, ואמהות רבות יותר מודעות לכך. יש אמהות שעבורן שיבה להנקה אינה שיטה רק טבעית, אלא גם עניין עקרוני, ועד כמה שיותר נשים מניקות הרי זה משובח.

שיחה שקיימתי עם אמי רימה ב-23/7/1984 בקשר להריון, לידה והנקת תינוק עד גיל שנה בבגדד 

"כשאשה נכנסת להריון וזה מדובר בילד-בכור, חובה על הורי האשה להביא לה מגש-גדול של שקדים וסוכר טחון וצלחת "נומי-בצרה"="לימון של בצרה"כדי שתכין תה ממנו שלא תקיא. גם היו מכבדים אותה בבגד כלשהו. זאת עושים כדי להשביע את בית בעלה(=הורי בעלה). כשמגיעה לחודש התשיעי, הוריה יכבדו אותה בתרנגול ותרנגולת "מבושלים" ויביאו לה גם מיץ=שארבת. גם מזמינים את שני הצדדים-צד האשה וצד הבעל - וצד האשה מראים להורי הגבר את ה-" ג'האז" המיועד לילד שיוולד. וכשנולד התינוק מביאים הורי האשה "ג'ניג'יל מזהב" ושתי "עפצות", ומביאים גם דברי מתיקה. בפורים- מביאים הורי האשה מתנת-פורים שכוללת בין השאר-"כוס לקידוש מכסף" ודברי מתיקה."

 "לילד שנולד היו נותנים "מי-סוכר בהיר" ו" מי-ב"נאפשה". בימים הראשונים עד שיופיע חלב בשדי האם וזה קורה בעיקר ביום הששי ללידתה ואז יש חלב, ואז היולדת מרגישה "תנגאיי"="כד=מלוא כד חלב" בשדיה. ועד ליום הששי,בערך, אחותה, קרובת-משפחה או אשה זרה מניקה את התינוק. היו נשים שהציעו עצמן לשם כך, ה-"דאיי".למשל.  ה"דאיי" היתה בעצם מיניקת שידעה להרגיע את התינוק וידעה גם איך לפתוח את פיו של התינוק שירצה לינוק מהשד. שכרה של ה"דאיי" היה מתנה ולפעמים, כמו "תרנגולת לכיפור". אמי זוכרת ששני בני-דודים שלי, סבתי שגם היא היתה מניקה, הניקה אותם. אני, למשל, הניקה אותי,בין השאר, גם גיסתה של אמי. אם התינוק מניקה אותו כשנה ולפעמים יותר , גם כי בזמן ההנקה, האשה לא מקבלת את מחזורה. יש תינוקות שסבלו ממתן חלב פרה. וסבי יוסף,למשל, היה הולך ברגל כדי להביא "קופסת אבקת חלב" מממשפחה של ידידים עשירים שהשיגו קופסאות חלב לתינוק. כמה פעמים היו שלשולים אצל תינוקות, וזה קרה בזמן ששינו להם את "האוכל". אחת הדודות שלי נולדה רזה מאד ושתתה אבקת חלב מקופסה והשמינה ובביתה שמחו והיו קוראים לה בקול רם "עומר,עומר", כי תינוק השכנים היה שמן להורים מוסלמים וקראו לו בשם "עומר". (כמובן מיד) היה חשש שהשכנים ישמעו, והפסיקו את הבדיחה הזאת, כדי שלא יהיה סכסוך עמם. בסביבת שלושה חדשים לאחר לידת התינוק היו מתחילים לתת לו לטעום טעימה פה וטעימה שם. זה יכול להיות מרק, ריבה, דבש, שמנת ולאט לאט עוברים לתת לו מלוא הכפית ולאחר מלוא הכף. אמי זוכרת, שאבי-סבי רחמים התחיל ל"הטעים" תינוק אחרי ברית מילה. בגיל כארבעה חדשים נותנים לתינוק דייסה דלילה של אורז בחלב ולאט לאט מוסיפים לו דברים נוספים וממשיכים לתת לו מנה אחת ליום מ- "אבקת חלב" במידה ויש ולנו היה כי סבי, אבא של אמי היה רוקח וגם היה לו בית-מרקחת.