שלמה שפירא
מספרי סיפורים אז ועכשיו
לפני שנים, בסופו של ערב שעסק ביוצרים וחוקרים במסגרת כנס האגודה למחקר וליצירה של יהודי עיראק, עלו כמה מספרי סיפורים יוצאי עיראק, כדי להנעים את הערב ולהצחיק את הקהל באולם מלא מפה לפה.
לספר סיפורים זה באמת דבר נפלא. כשהייתי ילד התגוררתי בבגדד, בבית גדול עם חצר פנימית מרובעת, יחד עם משפחותיהם של סבי ודודי. הנשים (אמי ואחיותיי, דודותיי וסבתי) עשו את עבודות הבית תוך כדי כך ששרו, צחקו וסיפרו סיפורים. ואני, כילד קטן העומד מן הצד, הרגשתי ששפתן עממית והלכתית, אגדתית ומוסרית, דרשנית ופלפלנית. זו הייתה שפה "הודפת זמן", שפה של העברת זמן, שפה זורמת ולא לוחצת, מטרתה הנאה, ולפעמים גם הבלטת עוקץ או לימוד לקח.
אני תוהה היום איך כל השיחות ההן זרמו בלי המושגים של היום, בלי התיאורים והתארים של היום. פשוט שיחה יומיומית שהלבישו אותה בפתגמים משלים ואגדות והגדות.
אמי פעם אמרה לי אין כמו דיבור החברותא של "הסאלופה" (ברבים "סואלף") שבבגדד, והגדירה אותו כדבר זורם, יומיומי, רציני, קשה וגם מצחיק, שמעביר את הזמן ברוח טובה ובהשכחת כל דבר רע. דבר שלא מחייב אך מחייב. למדתי ממנו איך לחיות ולהתנהג ולהשתלב בתוך הבית, בתוך המשפחה המורחבת, בבית-הספר וברחוב.
לאחרונה קבלתי את תכנית פסטילב "מספרי סיפורים" שמתקיים עתה, בחול המועד סוכות, בתאטרון גבעתיים, ואשר מארגנו, מייסדו והמנהל האמנותי שלו הוא יוסי אלפי שמביא מְסַפְּרִים המביאים לידיעת הציבור ממיטב סיפוריהם לבני עם ישראל.
לפני שנה ביקרתי בפסטיבל מספרי סיפורים, והאמת היא שדווקא בביקורי התגעגעתי ל"סאלופה" של אמי וחברותיה. נזכרתי גם ב"דרוש" שהייתי שומע מפי הרב בשבת, כשעתיים לפני תפילת מנחה בבית-הכנסת. כי דווקא שם הרגשתי עד כמה אני זורם בתוך הסיפורים, ולא יושב לי מן הצד ובוהה על המתרחש על הבמה, ועוד לשלם עשרות שקלים בשביל זה.
ולקינוח סיפור: היה בשכונתנו מורה לעברית שהיה גם "אִמְצִנְנִפְצ'י" (כלומר אדם שיודע גם לספר ולהתבדח) שהוא ומשפחתו אהבו לאכול דגים. אמי הייתה שולחת אותי עם חומש כדי שיתקן את קריאתי, ובכל פעם שאמי קבעה עמו והייתי הולך אליו לקרוא, הוא היה עסוק בניקוי דגים בזמן הלימוד אצלו. תוך כדי כך הוא שמע את קריאתי, אבל גם התבדח וספר סיפורים. וכשהוא מדיף ריח דגים היה מצביע באצבעותיו המלוכלכות מדמו הקר של הדג על הקמץ והפתח… ואני שאהבתי ולא אהבתי ללכת לשיכור ההוא, נזכר היום, ב"בית הדגים" בנוסטלגיה מחויכת.
ולבסוף הצעה: הייתי מציע לתיאטרון גבעתיים להקים סוכה גדולה אשר תשמש "אולם ובמה" לסיפורי סוכה וחגים. כדאי לחשוב גם על הוספת הצד היהודי הזה, המתבקש מעצם קיומו של הפסטיבל בסוכות.
23.09.2002
כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" ביום ב', י"ז בתשרי תשס"ג, 23.9.2002
לפני שנים, בסופו של ערב שעסק ביוצרים וחוקרים במסגרת כנס האגודה למחקר וליצירה של יהודי עיראק, עלו כמה מספרי סיפורים יוצאי עיראק, כדי להנעים את הערב ולהצחיק את הקהל באולם מלא מפה לפה.
לספר סיפורים זה באמת דבר נפלא. כשהייתי ילד התגוררתי בבגדד, בבית גדול עם חצר פנימית מרובעת, יחד עם משפחותיהם של סבי ודודי. הנשים (אמי ואחיותיי, דודותיי וסבתי) עשו את עבודות הבית תוך כדי כך ששרו, צחקו וסיפרו סיפורים. ואני, כילד קטן העומד מן הצד, הרגשתי ששפתן עממית והלכתית, אגדתית ומוסרית, דרשנית ופלפלנית. זו הייתה שפה "הודפת זמן", שפה של העברת זמן, שפה זורמת ולא לוחצת, מטרתה הנאה, ולפעמים גם הבלטת עוקץ או לימוד לקח.
אני תוהה היום איך כל השיחות ההן זרמו בלי המושגים של היום, בלי התיאורים והתארים של היום. פשוט שיחה יומיומית שהלבישו אותה בפתגמים משלים ואגדות והגדות.
אמי פעם אמרה לי אין כמו דיבור החברותא של "הסאלופה" (ברבים "סואלף") שבבגדד, והגדירה אותו כדבר זורם, יומיומי, רציני, קשה וגם מצחיק, שמעביר את הזמן ברוח טובה ובהשכחת כל דבר רע. דבר שלא מחייב אך מחייב. למדתי ממנו איך לחיות ולהתנהג ולהשתלב בתוך הבית, בתוך המשפחה המורחבת, בבית-הספר וברחוב.
לאחרונה קבלתי את תכנית פסטילב "מספרי סיפורים" שמתקיים עתה, בחול המועד סוכות, בתאטרון גבעתיים, ואשר מארגנו, מייסדו והמנהל האמנותי שלו הוא יוסי אלפי שמביא מְסַפְּרִים המביאים לידיעת הציבור ממיטב סיפוריהם לבני עם ישראל.
לפני שנה ביקרתי בפסטיבל מספרי סיפורים, והאמת היא שדווקא בביקורי התגעגעתי ל"סאלופה" של אמי וחברותיה. נזכרתי גם ב"דרוש" שהייתי שומע מפי הרב בשבת, כשעתיים לפני תפילת מנחה בבית-הכנסת. כי דווקא שם הרגשתי עד כמה אני זורם בתוך הסיפורים, ולא יושב לי מן הצד ובוהה על המתרחש על הבמה, ועוד לשלם עשרות שקלים בשביל זה.
ולקינוח סיפור: היה בשכונתנו מורה לעברית שהיה גם "אִמְצִנְנִפְצ'י" (כלומר אדם שיודע גם לספר ולהתבדח) שהוא ומשפחתו אהבו לאכול דגים. אמי הייתה שולחת אותי עם חומש כדי שיתקן את קריאתי, ובכל פעם שאמי קבעה עמו והייתי הולך אליו לקרוא, הוא היה עסוק בניקוי דגים בזמן הלימוד אצלו. תוך כדי כך הוא שמע את קריאתי, אבל גם התבדח וספר סיפורים. וכשהוא מדיף ריח דגים היה מצביע באצבעותיו המלוכלכות מדמו הקר של הדג על הקמץ והפתח… ואני שאהבתי ולא אהבתי ללכת לשיכור ההוא, נזכר היום, ב"בית הדגים" בנוסטלגיה מחויכת.
ולבסוף הצעה: הייתי מציע לתיאטרון גבעתיים להקים סוכה גדולה אשר תשמש "אולם ובמה" לסיפורי סוכה וחגים. כדאי לחשוב גם על הוספת הצד היהודי הזה, המתבקש מעצם קיומו של הפסטיבל בסוכות.
23.09.2002
