שלמה שפירא
לחיצת יד השלום של סאדאת הייתה לחיצה אמיצה. סאדאת ניפץ מחסומים אסלאמיים. הג'יהאד האסלאמי הרג את סאדאת.
כתבה שלי בעיתון "הצופה", יום א' באדר ב' תשס"ג, 16.03.2003 בעמוד 8
הספר "המצווה הנסתרת האסלאם והחרב", המיוחס למהנדס החשמל מוחמד עבד אלסלאם פרג', שהיה אחד מחמשת הנאשמים ברצח אנואר סאדאת, ואשר פסק דינו היה הוצאה להורג, מציין את היגיון האסלאם ומנהגיו לגבי הג'יהאד, משמעותו והמחויבות אליו:
לפי השריעה האסלאמית. מצוין שבמשמעות הג'יהאד נכללים לא רק המלחמה, והמאבק המזוין, אלא גם כל אותן דרכים שקוראות לדת הנכונה, היא דת האסלאם. סאדאת הצטייר בעיני מאמיני הג'יהאד ככופר שלא לקח על עצמו את החסות, ועל כן הריגתו מוצדקת. "אינּנה איסלאם קאד אנתאשאר בלסייף" (האיסלאם מתפרס וכובש בחרב), ובאווירה הזאת "אאית הסיף" (פסוק החרב שבקוראן) לא פחות חשוב מ"אאית אצאבר" (פסוק הסבלנות) ומ"אאית אלעאפו" (פסוק הסליחה) ומ"אאית אלצאפת" (פסוק לחיצת היד)...
לחיצת יד השלום של סאדאת הייתה לחיצה אמיצה, נועזת, יוצאת דופן בחירוף נפשה, יד של מדינאי מוסלמי שניפץ מחסומים אסלאמיים, לא פחות מניפוץ המחסומים המדיניים והנפשיים. לא כל העם המצרי ראה זאת בעין יפה, והיו כאלה, כמו המוג'אהדין האיסלאמים שהתנגדו לו אף בפומבי וחיכו לשעת כושר לחסלו.
אשתו ג'יהאן, אשה פתוחה להגיגי מערב ולכללי ומנהגי מזרח, השפיעה על סאדאת שיבסס את מהלכיו על שילוב הדדי רב-פנים בין המורשת המקומית והאיסלאמית לבין החדירה הזרה, בעיקר המערב-אירופית. לא במקרה בחרה האישה המשכילה והאינטלקטואלית הזאת את נושא עבודת המ.א. שלה על המשורר האנגלי "פרס ביש שלי", שהיה מגדולי התנועה הרומנטית באירופה בתחילת המאה ה 19, שכתביו תורגמו לערבית ואשר השפיעו (עם עוד יוצרים מערביים אחרים) על דור הסופרים והמשוררים האינטלקטואלים במצרים בתקופתו של סאדאת ולפניה. מחקרה של ג'יהאן היה חשוב מאוד באותם ימי שלום עמנו, לאור העובדה שהוא דן בתקופה של התחדשות והשפעה הדדית מאוד דינמית ורבת פתיחות אל התרבות המערבית. היום ישנה נסיגה חדה מכך.
גם אחרי מותו התפתח פולמוס חריף לגבי דרכו של סאדאת, והדבר התבטא, בין היתר, עם הקרנת הסרט עליו. אין יודעים עדיין בדיוק מה היו התנאים שאיפשרו את המהלך המדהים של סאדאת, שלדעתו לא היה זה הימור כלל, גם לא לגבי חייו.
הנשיא מובארק מכבד את זכרו של סאדאת, אך נזהר מ"שגיאותיו". הוא מודע לכך שסאדאת ניפץ בגדול דברים שאולי צריך לבנותם מחדש, כדי להבטיח את חייו ואת השקט לממשלתו. כך שהשלום הקר עם ישראל הוא בהחלט ענייני ומכוון, ולפעמים עוינותו מוכתבת מלמעלה. ההיסטוריה עוד תשפוט עד כמה סאדאת העז בגדול.
בהשוואה לסאדאת, ערפאת לא רק שלא העז, הוא גם לא יעז, כי הוא בכבודו ובעצמו המוג'אהד האיסלאמי ויוכיחו רבים מהצהרותיו על גי'האד ועל כיבוש אל-קודס, אפילו בהרג. הג'יהאד האיסלאמי הרג את סאדאת והוא עוד יהרוג עוד מנהיגים ערביים מתונים, ושלא נתפלא שזה יהיה בהנחייתו של המוג'אהד האיסלאמי, ערפאת.
16.03.2003
לחיצת יד השלום של סאדאת הייתה לחיצה אמיצה. סאדאת ניפץ מחסומים אסלאמיים. הג'יהאד האסלאמי הרג את סאדאת.
כתבה שלי בעיתון "הצופה", יום א' באדר ב' תשס"ג, 16.03.2003 בעמוד 8
הספר "המצווה הנסתרת האסלאם והחרב", המיוחס למהנדס החשמל מוחמד עבד אלסלאם פרג', שהיה אחד מחמשת הנאשמים ברצח אנואר סאדאת, ואשר פסק דינו היה הוצאה להורג, מציין את היגיון האסלאם ומנהגיו לגבי הג'יהאד, משמעותו והמחויבות אליו:
לפי השריעה האסלאמית. מצוין שבמשמעות הג'יהאד נכללים לא רק המלחמה, והמאבק המזוין, אלא גם כל אותן דרכים שקוראות לדת הנכונה, היא דת האסלאם. סאדאת הצטייר בעיני מאמיני הג'יהאד ככופר שלא לקח על עצמו את החסות, ועל כן הריגתו מוצדקת. "אינּנה איסלאם קאד אנתאשאר בלסייף" (האיסלאם מתפרס וכובש בחרב), ובאווירה הזאת "אאית הסיף" (פסוק החרב שבקוראן) לא פחות חשוב מ"אאית אצאבר" (פסוק הסבלנות) ומ"אאית אלעאפו" (פסוק הסליחה) ומ"אאית אלצאפת" (פסוק לחיצת היד)...
לחיצת יד השלום של סאדאת הייתה לחיצה אמיצה, נועזת, יוצאת דופן בחירוף נפשה, יד של מדינאי מוסלמי שניפץ מחסומים אסלאמיים, לא פחות מניפוץ המחסומים המדיניים והנפשיים. לא כל העם המצרי ראה זאת בעין יפה, והיו כאלה, כמו המוג'אהדין האיסלאמים שהתנגדו לו אף בפומבי וחיכו לשעת כושר לחסלו.
אשתו ג'יהאן, אשה פתוחה להגיגי מערב ולכללי ומנהגי מזרח, השפיעה על סאדאת שיבסס את מהלכיו על שילוב הדדי רב-פנים בין המורשת המקומית והאיסלאמית לבין החדירה הזרה, בעיקר המערב-אירופית. לא במקרה בחרה האישה המשכילה והאינטלקטואלית הזאת את נושא עבודת המ.א. שלה על המשורר האנגלי "פרס ביש שלי", שהיה מגדולי התנועה הרומנטית באירופה בתחילת המאה ה 19, שכתביו תורגמו לערבית ואשר השפיעו (עם עוד יוצרים מערביים אחרים) על דור הסופרים והמשוררים האינטלקטואלים במצרים בתקופתו של סאדאת ולפניה. מחקרה של ג'יהאן היה חשוב מאוד באותם ימי שלום עמנו, לאור העובדה שהוא דן בתקופה של התחדשות והשפעה הדדית מאוד דינמית ורבת פתיחות אל התרבות המערבית. היום ישנה נסיגה חדה מכך.
גם אחרי מותו התפתח פולמוס חריף לגבי דרכו של סאדאת, והדבר התבטא, בין היתר, עם הקרנת הסרט עליו. אין יודעים עדיין בדיוק מה היו התנאים שאיפשרו את המהלך המדהים של סאדאת, שלדעתו לא היה זה הימור כלל, גם לא לגבי חייו.
הנשיא מובארק מכבד את זכרו של סאדאת, אך נזהר מ"שגיאותיו". הוא מודע לכך שסאדאת ניפץ בגדול דברים שאולי צריך לבנותם מחדש, כדי להבטיח את חייו ואת השקט לממשלתו. כך שהשלום הקר עם ישראל הוא בהחלט ענייני ומכוון, ולפעמים עוינותו מוכתבת מלמעלה. ההיסטוריה עוד תשפוט עד כמה סאדאת העז בגדול.
בהשוואה לסאדאת, ערפאת לא רק שלא העז, הוא גם לא יעז, כי הוא בכבודו ובעצמו המוג'אהד האיסלאמי ויוכיחו רבים מהצהרותיו על גי'האד ועל כיבוש אל-קודס, אפילו בהרג. הג'יהאד האיסלאמי הרג את סאדאת והוא עוד יהרוג עוד מנהיגים ערביים מתונים, ושלא נתפלא שזה יהיה בהנחייתו של המוג'אהד האיסלאמי, ערפאת.
16.03.2003
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!