שלמה שפירא
"חיי יום-יום ב- "קרת החדשה" בימי חניבעל במאה ג' לפנה"ס ל- ז'. וק. שארל-פיקאר / סדרת חיי יום-יום בעולם העתיק / הוצאת עם הספר / 1964
סקירה על תולדות קרת-החדשה : קרת-החדשה נוסדה בשנת 814 לפני הספירה על-ידי דידו, היא 'אליסה' אחותו של מלך צור, פיגמליון. בימים ההם היתה צור עיר-מדינה רבת-עוצמה, החזקה בערי הצידונים, שמיים אלה קרוביהם של העברים, הפכו יורדי-ים זמן קצר ביותר לאחר שהתישבו בחוף הלבנון, בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אך במשך אלף וחמש-מאות שנה לא העזו אניותיהם להפליג הרחק מעבר לחופי מצרים, חופה הדרומי של אסיה הקטנה, וקפריסין. הסחר עם ממלכת הפרעונים העשיר את "גבל", הראשית מבין ערי-האם הצידוניות, בצפון, מול קפריסין, באוגרית (ראס-שמרה), שיגשגה תרבות מזהירה, שהיתה מושפעת במידה רבה מאזור הים האיגיאי. אניותיו של "מינוOס שלטו בים התיכון המזרחי עד אשר נפלה קנוסוס מתחת מהלומותיהם של הכובשים האכאיים (המאה הי"ד). רק אז העזו יורדי-הים של צידון, ואחר-כך אלה של צור, לחצות את הימים שסביב ליוון ולחדור מערבה, לנתיבי הים הגדול, רצופי הסכנות... (פרופ' נחום סלושץ סובר כי "אליסה" היא צורה יוונית ל-"עליזה". "פיגמליון" הוא אולי, בעברית, "פעם-עליון" (ראה "אוצר הכתבות הפניקיות", עמ' 199). ניתן לבטא את "קרתגו" כ- "קרחדשת" או "קרחדש"....בשנת 1100ברית נכרתה בין "חירם" מלך צור בשיא עוצמתה עם "שלמה מלך ישראל" ונכרתה ביניהם ברית ידידות (בערך 935-970) כאשר מדינות כנען הקטנות וגם ארץ-ישראל השתחררו מעולן של המעצמות האדירות, ארץ-נהריים ומצרים...
עמוד 104 - המזון : בדומה לכל העמים הים-תיכוניים נזונו הפונים ראשית-לכל מגרגרי הדגניים ומשמן-זית, מן החיטה והשעורה היו אופים לא רק לחם אלא אף מכינים נזידים. "קאטו" מספר על הכנתו של ה"פולס פוניקה": יש להכניס ליטרת גריסים (גרגרי-חיטה קלופים) לסיר מלא מים ולהשרותם היטב. אחר לצקת את הגריסים הטבולים במים לעריבה נקיה, להוסיף שלוש ליטרות גבינה טרייה, חצי ליטרה דבש וביצה אחת, לערבב הכל היטב, לאפות בקדרה חדשה", מאכל מתוק זה מילא תפקיד דומה במזונם של הפיניקים לזה של ה-"קוסקוס" אצל ערביי המגרב. פלאטוס קרא לאפריקאים "אוכלי הנזיד", אף שגם הרומאים היו להוטים אחר אותם מאכלי-בצק, כשם שצאצאיהם כיום להוטים אחרי ספאגטי ופולנטה. אופי-התופינים של קרת-חדשת יצאו להם מוניטין - הם היו מקשטים בהידור את תופיניהם בעזרת תבניות של חרס. לאחדים מהם צורת דגים או חיות שונות. אחרים תיארו דמויות שונות : ציפורים, דגים, סרטנים, ואפילו פרשים, או דמויות דמיוניות שאולות מאוצר-הדמויות המצרי או היווני. המטבח הפוני , בדומה למטבח התוניסאי, היה משופע במאכלים מתוקים ובמנות מתובלות כהלכה. האיכרים גידלו שום חריף מאד והשתמשו בו שימוש מופרז. מיני-הירק שאותם העריכו יותר היו הכרוב, הפול והחרשף, שמסתבר כי לראשונה תורבת באפריקה הצפונית. הוא גדל פרא ב"סראוואת", הרמות של ה"טל" העליון, כשם שהוא צומח במורדות הרי סיציליה, שהם צחיחים כמעט לא פחות מאלה. כרוב העמים השמיים נמנעו בני-כנען מאכילת בשר החזיר. אולם עורכים היו ציד על חזיר-הבר, שפרו ורבו בחורש התוניסאי וביערות. אך בני קרת-חדשת היו אוכלים בשר-כלבים - מנהג זה עורר סלידה אצל עמים אחרים, כמעט כקרבנות-הילדים. מספרים שדריווש מלך-המלכים הפרסי, ציווה על ה-"פיניקים" לחדול משני מנהגים אלה - אך הם לא שמעו לו. עד היום מצויים באזור גאבס "קינופ'אגים" (אוכלי כלבים), אחדים מהם התישבו בחצי-האי של קרת-חדשת, במארסה, והם מסוכנים ממש לכלבים תועים. נוסף על כך ודאי אכלו בשר בהמה בעת העלאת הקרבנות. על כן קבעו הכוהנים בדיוק נמרץ מהו החלק המגיע להם בקרבן. הם היו נוטלים 300 ליטרות משור המיועד לקורבן-חטאת, וברוב חסדם היו משאירים למאמיניהם את הכרעיים והקרביים, הפרקים, העור, השוקיים והרגליים. לטוב-המזל היו הדגים לעזר בהזנת העניים. בחופי תוניסיה שורצים קיפונים. זאבי-מים, דגי-סנדל ובייחוד דגי טונה, הבאים מדי שנה בשנה לחופי כף-בון, הנמל במיסואה, כיום סידי-דאוד, התפתח בעיקר בגלל עשיית המכמורות לדיג הטונה. דרומה מזה, בכניסה לאגם ביבאן ולאורך החוף של פלך ביזקנה, הוקמו מיתקני-מליחה, בני קרת-חדשת היו מקבלים דגי טונה מן האוקינוס האטלנטי. תושבי "גידר" בספרד (כיום קדיס) יצאו לדוגם עד לים-הסרגסים (הרחק מערבה) ולאחר שהמליחום שלחו אותם בקדירות גדולות... היתה אהבת יין- יין בקרת-חדשת. אך אפלטון טען שהיה חוק האוסר את שתיית היין על החיילים, על העבדים והשפחות, על הפקידים בעת מילוי תפקידם, על השופטים, על הנווטים, וגם על הגברים והנשים לפני בואם במגע המיני. אך אפילו נניח שהפילוסוף לא בדה מלבו גזירה חמורה זו, הרי נתן פירוש חופשי לנוהג מקודש מעין זה שהיה נוהג במקדש אסקולאפיוס בתובורבו מאיוס. הכינוי "המסתפק-במועט", בו כונו כמה אלים, וכן הכתובת בלטינית על קברה של כוהנת הרקולס-מלקרת, נותנים מקום להשערה ש"טאבו" (איסור) דתי מסוים קבע אמנם מסיבות מסוימות או סוגי אנשים מסוימים האסורים בשתיית יין. אולם איסור זה לא היה חשוב ומקיף כאיסורו של הקוראן, כי בני קרת-חדשה לא ראו כל רע בגידול הגפן ובהכנת היין. יצאו להם אף מוניטין בשל סוג מסויים של יין-מאלאגה או יין כ'רס, שנקרא בפי הרומיים "פאסום"...יהודי תוניסיה, בסביבת ביזרטה (היא חיפון הקדומה), משתמשים עוד היום בתהליך דומה בייצור יינם. אולם היין האפריקאי השכיח לא היה רב-ערך. היוונים והרומאים טענו שבני קרת-חדשת מערבים בו סיד, או אף גבס, כדי להסוות את חמיצותו. אך יש להעיר כי מנהם להוסיף ליין שרף או נטף, אינו עדיף על מנהג זה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!