שלמה שפירא
מהספר "שרה, שרה" / (שsרה) ל- "רונית מטלון", ספריה לעם, הוצאת עם עובד", 2000, הספר מוקדש ל- נילי זיידמן.
יש ציטטה מ- מתי י"ב 34 "ילדי צפעונים איכה תוכלו לדבר טוב ואתם רעים כי משפעת הלב ידבר הפה".
עמוד 28 : " - אבל את אכלת כבש...החלה, דווקא, הרבה יותר עדין...זה מוזר שמישהו אוהב כבש ולא אוכל טלה...מרסל...איך היא יכולה לאכול טלה כשלתינוקת של אחותה קוראים כמו כבשה קטנה בעברית, טליה...
עמוד 30 : - שנאה יש בכל מקום, אינס. תראי את הלה-פן הזה שיש לנו כאן. חברים הכי טובים שלנו כאן בשכונה הצביעו בשבילו בבחירות , את מכירה אותם, פיליפ וז'נבייב... - לכל אחד יש את הפאנאטים שלו, אומא אלאן. תאמיני לי, דודה אינס, כשאני רואה את הדתיים האלה שלכם ומה הם עושים, אני מתבייש שאני יהודי. - אני כבר שכחתי מהבושה, נאנחת אמא,...רק כאב יש על כל הצעירים האלה שהולכים מסכנים על כום, על כלום, מהצד שלנו ומהצד שלהם, היא ממלמלת - צריך בכל זאת למצוא דרך לדבר איתם, לתת להם להבין שמלחמה ופרובוקציות האלה נגד הערבים לא יביאו את ישראל לשום מקום. - לדבר איתם?...אין מה לדבר איתם, אנרי. הפאנאטים האלה, רק כוח הם מבינים, רק כוח. כל הגוף שלי רועד כשאני חושבת על המנוולים האלה עם הספר תורה שלהם יעני, אתה רואה? כולי רועדת. אחד אחד הייתי שורםת אותם, אחד אחד. אלאן פניו מתאדמות פתאום, הוא מניע את ראשו מצד לצד בתוך הצווארון, חסר אוויר, מושך מלפנים, להרחיב. נעזוב את הוויכוח הזה, אינס, תעזבי, הוא מםטיר בקושי. אלאן כובש את עיניו במפה, מקרצף משהו בציפורנו, אני אנסה להשיג עוד פעם את הרב, הוא אומר. לבסוף, אישתו אמרה להתקשר בשלוש...
עמוד 76 : ...היא שיגעה אותי עם העבודות האלה: כל שני וחמישי היתה מגלה משהו "חדש לגמרי" ו"מחדש". לאחר שעבדנו ימים, שבועות לפעמים, על נוסח מוסכם כלשהו, היתה מתקשרת פתאום , מחריבה הכל במחי יד: זה לא עומד מה שעשינו עופרי, אני חשבתי על זה. "חשבתי על זה" לא בישר טוב, שום דבר טוב. זה בסדר, ניסיתי לצנן קצת את התלהבותה, שונאת את עצמי על תפלותי. זה בסך הכל עבודה סמינריונית, תפסיקי לנפח את זה. לא היה לה שום חוש כלפי מידה או גבולות, שום חוש: עשרים הסירים של הלשון והמחשבה ביעבעו ורתחו אצלה על הכיריים בו בזמן, כל הזמן. נתקפת סחרחורת, צריך היה לתרגם אותה לעברית או , שסבר אורי. "פשוט להחליף לה את הראש". לבושה באיזו חולצת טריקו מהוהה שהביאה לה לדבריה "מזל", מעשנת בשרשרת ורוטטת מרוב ספלים של קפה שחור אמנותי, היתה מתיישבת אל שולחן המטבח - מפליגה, רב-חובל חיגר בספינה טרופה, הרחק, לאן שלוקחת הרוח, לתוך המים המבולבלים והעיקשים שלא מכירים בריבונותם של כללי הפיסוק והתחביר, ברעיון שיש לו המשך או סוף, בדימוי שיש לו זיקה למדומה כלשהוא, או במשפט שיש לו לפחות מראית עין מהוגנת, שדומה לאזרח העולם ולא למטען צד. כל זה היה מצחיק מאוד אלמלא סבלה כל כך: בקושי מאמינה לעצמה,אני רוצה לראות אתכם באים עם התפיסות האלה שלכם לשירים של אמילי דיקינסון...
עמוד 207 : היא מפסקת את אצבעות הרגליים, מורחת לכה: אני אסע איתו לשפרעם מתישהו, לבקר את המשפחה, אולי בשבוע הבא ניסע. - הם ישמחו מאוד, אני אומרת, שרועה על בטני למרגלותיה, על השטיח, בוחנת בדל עיפרון מתחת לספה שהתעטף בקורי עכביש ואבק סמיך: בתור מה תבואי לשם, ידידת המשפחה? - אני אבוא בתור עצמי, לא בתור משהו. למה צריך להגדיר מי ומה אתה כל הזמן?...לראשונה חשבתי שאי אפשר לפגוע בה. עם הזמן נטלה לעצמה התחושה הזו תוקף של ודאות ניצחת, פנתה נגדי, ממחישה מרחק אטום שהתייצב בן שתינו, חוצץ כמו הודעת פיטורים.
עמוד 266 : היא קיפלה בדקדקנות נייר סיגריות מוכסף לרצועה צרה וכרכה סביב אצבעה. בשערה הקצוץ, הבחנתי נזרעו אניצי שיבה, מעל לאוזניים. קול רך מאוד, נשי, הודיע על משהו במערכת הכריזה של שדה התעופה. מה עשית עם תצלומי הישנeים בעזה? נזכרתי פתאום. היתה לנו עוד רבע שעה להרוג. -איזה ישנeים נשאה את עיניה. - אלה שצילמת בעזה לפני כמה שנים. -כלום, הם במגרה. -את רוצה אותם? שאלה אחר-כך, כשצעדנו לעבר שער העלייה למטוס... במגירה, ישeנים, הוסיפה בחיוך רחב...
עמוד 87 : ...הן יצאו השכם, הגיעו למחסום ארז במונית עזתית שהמתינה להם בתחנה המרכזית בתל אביב. אמא ריטטה כולה "ושלא תחשבי שמפחד, מהתרגשות." בדרך קשרה שיחה עם עדנאן, הנהג, דודנו של סמיר שהיה ידידה הקרוב של שרה בעזה ואיש הקשר שלה . הוא רצה שתדבר עוד ועוד, לא חשוב על מה - מזמן לא שמע ערבית מצרית יפה כזאת. אמא קרנה: הביקור כבר נראה לה מוצלח מאוד, במחסום עצרו אותם חיילים, הציצו פנימה, הלכו, חזרו, הציצו פנימה, ביקשו מעדנאן את רשיונות הרכב, הלכו, הסתודדו, הציצו פנימה, מאיפה אתן? שאלו בסוף. שרה התקחשה, הציתה סיגריה: מתל אביב. אמא הוסיפה בנדיבות: אני מ- ליד פתח-תקווה, מה באתן לעשות כאן? שאל אחד מהם. ביקור, השיבה שרה קצרות. בעזה? שאל. - בעזה. הוא הציץ בתא המטען: מה זה החבילה הזאת? מדפים שהבאתי לחברים, אמרה שרה, סתם מדפים מעץ. הוא קרע את עטיפת הנייר, בחן את המדפים. -טוב, גירד בעורפו, מהסס קצת, יש לך אתה חמישים שקל קנס, פנה לעדנאן. -על מה? נזעקה אמא. על מה יש לו חמישים - על עישון במונית, אסור לעשן ברכב ציבורי. - מי עישן? - היא, הצביע לעבר שרה, היא עישנה קודם. אמא פרצה החוצה. הדם עלה לי לראש, סיפרה . היא אחזה את החייל בשרוולו: אתה השתגעת, תגיד לי? שרה ניסתה למשוך אותה פנימה , לתוך המונית: תעזבי אינס, בואי לא נסתבך. איזה להסתבך? רתחה אמא: כבר הסתבכנו. החייל היה נבוך קצת מפני שער השיבה שלה : תירגעי גברת, זה החוק...סביבות שתיים עבר שם סוף-סוף איזה קצין. סיפרו לו את הסיפור...משך בכתפיו: סעו, אמר...
