שלמה שפירא
אינתא עומרי (אתה החיים שלי) ל-סמדר הרצפלד, רומן-סיפור אהבה שאכן קרה, ידיעות אחרונות, 1994
ועכשיו נוסעים באטיות, מתגלגלים בכבדות על אבנים גדולות. עומר ואני יורדים אל הכפר הישן. הדרך כבושה אבל מוזנחת, שיחי-פרא סורטים את גג המכונית, מדי פעם חודרות ידיים פתאומיות, יבשות ומאובקות, דרך החלונות. מן המראה הקדמית מביטה בי אשה מכוסה במשקפי-שמש כהים מאוד, איני רואה את עיניה ואיני רואה את שערותיה, לראשה צעיף ורוד מבד הודי שקוף, מהודק אל הרקות ומתפתל סביב הגולגולת כמו נחש עקלתון . לא לראות את עיניה ולא לראות את שערה מה זה משאיר לי, רק שפתיים רכות עם נטייה ברורה לחיוך ועור-פנים רגיש מאוד, פגוע ואכול בכמה מקומות. מזג-האוויר כאן הוא אסון בשביל עור כזה. לח, לוהט ומאובק מדי, עמוס מדי, עמוס מדי לעייפה בדברים לא ניתנים להגדרה אלא על-ידי תחושות , אני חשה שהאוויר מתפוצץ מרוב עומס. תחושות של זעתר, הל, מלח, אש. אני מביטה בך איך סגרת במשקפיים את העיניים, איך סגרת את האוזניים בצעיף, ואני מנחשת שהשיער שלך ג'ינג'י אדמדם, שהוא קצר וחלק. שמתחת לצעיף יש לך תספורת נערית ועגילי זהב. שהעגילים שלך משובצים באבנים יקרות. אני מביטה בעומר, בשיער שלו השחור והמקורזל, בפני העיט השחומות, בנחיריים הפולטים עשן בשני סילונים דקים, מרוכזים, שחוזרים ומתאבכים כלפי מעלה, מתפזרים ומתחלקים לטבעות ולשברי-טבעות, אני מביטה בו בגניבה, מבעד לעדשות הכהות, בוחנת את הבליטה העקשנית, המזדקרת, של סנטרו. אני תוהה אם זו נקודת-הכובד בפניו, הנקודה שממנה אפשר לחדור אל הפנים. אני יודעת שזה מה שאני רוצה יותר מהכול: לראות אותו לפני ולפנים, כמו בקרן-לייזר, לחשוף אותו באטיות, שכבה אחר שכבה, בדייקנות וביסודיות של ארכיאולוג. אני יודעת שהוא חומק מפני, שהוא מצליח לבלבל אותי, מצליח להחביא את נקודת-הכובד האמיתית. ואני בודקת את הפה, את שפתיו הדקות, השחורות כמעט, ממקומי שלצדו איני יכולה לראות אבל אני יודעת שיש שם שיניים מקולקלות, שיניים חדות, צהובות-כהות, כמו לכלב או לזאב... והרגשנו בסדר. יכולנו להביט מחלון הדירה שלנו בתל-אביב, לראות את הים ואת האי הבודד שבלבו, לראות את עצמנו יושבים עליו, בבדידות ובסבלנות שלא יתוארו במלים, לראות את עצמנו מחכים, ובינתיים משחקים בכל מיני משחקים. זה בסדר לחכות - "מה אעשה אם פתאום תוציא אקדח ותאמר לי, בשם אללה והנביא מוחמד, או למען פלשתין?" - "תפסיקי להיתמם."...
סיפור האהבה שלפנינו אכן קרה, הוא קרה כפי שקרתה האנתיפאדה - באותו נוף, עם אותם גיבורים - אבל לא זה מה שחשוב...מה שנראה לי חשוב הוא הניסיון לגרות את הנפש הנמוכה, זו שרובצת כמי-תהום מתחת להבדלים הדקים. והנימוסים, המסורות, הבגדים, השפות, הם כולם בעיני רק הבדלים דקים. נמצא תמיד הריח של הגוף, אותו הבל שעולה מן התאים הקטנים, מן הכיסים והגומחאות שאנו נושאים איתנו תמיד: מתנוכי האוזניים ומבתי-השחי, אחורי הברכיים, הקרסוליים, מהחריץ הצר שבאחוריים והאזור השעיר של איברי-המין. סיפור-האהבה שלי מתרחש במקומות האלה...ובלב הנורא של תחילת האינתיפדה...קלטנו שנינו, פתאום, את הריח ההוא הנסתר, ושאפנו מלוא ריאותינו, לא הרבינו לדבר...גם היום הוא הערבי שלי, קרוב ואינטימי כמו סיגריה בפה...ואני לא שכחתי את עומר. לא שכחתי ולא סלחתי על שהכריחו אותנו להיפרד... גם עכשיו נראה לי, שזה הסיום הנכון. הוא נכון יותר וטוב יותר מזה שקרה במציאות. ומה שקרה זה שהמשכנו לחיות, נפרדים...
...וגם אני מן הסתם, חזרתי להיות מה שהייתי מאז ומעולם: יהודייה עם פני חרסינה, אשה קרה, זרה, שנואה כמו כל הפולשים...
5 במאי , 2012 , 12:40
