שלמה שפירא
קבוצת מטיילים מגמלאי אוניברסיטת תל-אביב נפגשה השבוע בבית-מלון ב- ים המלח. בכל יום, בימים ששהיתי שם היו תוכניות מוזיקליות מעולות לפני הצהרים ובערב.
בכל זאת - הרגשתי על בשרי הרגשתו של זקן-קשיש, גם הרגשתו של זקן-עיוור.
"ויליאם בטלר ייטס" - משורר מחזאי מסטיקן פוליטיקאי אירלנדי שאמר את המשפט הבא: "...עמל לבלוב הוא או מחול הוא כאשר הגוף נחמץ, הנפש לרצות,
היופי לא יצמח מ- יאושו הקודר...הוא גוף של נגינה ינוע, הוא מבט יהל, כיצד נדע בין המחול למחולל".
"ויסלבה שימבורסקה" בשירה "אדיבותם של העיוורים" כתבה - "גדולה היא אדיבותם של העיוורים, גדולים אורך רוחם ורוחב לבם.
מנסיוני - כאשר משורר קורא שירים לקהל עוורים...חש שכל משפט עומד כאן למבחן העלטה...
השבוע הרגשתי עלטה גדולה כי טיילתי עם קבוצת גמלאים מאוניברסיטת תל-אביב ונעזרתי ב- "מטפלת" ואני "הולך-מקל",
והמקל מסייע בהליכתי בגילי המתקדם ובחוסר יציבותי...
לא ראיתי בעיראק בהיותי צעיר מגג ביתנו המשקיף על מסגד (ממש נושק לביתנו) "קשיש-מוגבל מוסלמי" וגם בישראל בביקורי במסגדים בישראל ובמצרים וגם על מרקע הטליווזיה -
איך מתפלל מוסלמי קשיש עם בעיות גב ובעיות הליכה מתייחס להשתחוויה ארצה על הברכיים בזמן תפילתו...
כך או כך- יש צעירים ששרים שירים על ההבחנה המורכבת רגשית אצל העיוור ואצל הזקן ומציינים את הבלבול, הכאב, ותחושת המחזוריות הרגשית גם אצלם - כאשר מנסים
להתקרב ולנסות לעזור. הרגשתי שרבה המוכנות לעזור לעיוור ולקשיש...
זאת בעצם היכולת בתוך עימות בינך לבין השונות של זולתך...
הערה - כמעט רוב עובדי המלון דיברו ערבית וכנראה היו מוסלמים - הם ניסו מאוד לעזור לשונה מהם, ביחוד לעזור לשונה-המוגבל ומגיע להם תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!